חיפוש

מסע עץ החיים

אימון לשינוי וייעוץ נומרולוגי, אסטרולוגי וקבלי.

קטגוריה

אימון רוחני לחיים מאוזנים

התמדה

"ודע, שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, לא יגיעו ולא יתיישבו בנפש, כי אם בהישנות המעשים, הבאים מאותה מידה, פעמים רבות בזמן ארוך והרגלנו בהם. ואם היו אותם המעשים טובים, יהיה המגיע לנו מעלה. ואם היו רעים, יהיה המגיע לנו "פחיתות"." – הרמב"ם

על כמות ואיכות:

צריך לבחור אם אנחנו אנשי כמות או איכות. צריך להחליט האם אנחנו נגרים המייצרים כיסא אחד, אבל איכותי ביותר, ביום, או מייצרים עשרה כיסאות ביום ומתפשרים על האיכות. אי אפשר גם וגם. עד כאן עובדת חיים. אבל כשיוצקים לתוכה את המושג התמדה, שאם כיוצרי כיסאות איכותיים נעשה זאת יום אחר יום בקביעות ולא נפסיק, המיומנויות ישתכללו ואז נוכל לייצר שני כיסאות ביום מבלי להתפשר על האיכות. לחלופין, אם כיוצרי עשרה כיסאות ליום נמשיך בתפוקה זו יום אחרי יום למשך ימים רבים, נוכל לייצר בבוא הזמן עם כושר ההתמדה, את אותם עשרה כיסאות ביום אבל באיכות משופרת יותר.

"ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" – מסכת חגיגה עמ' ט.

יום אחד, בא חבר ילדות של הגאון מוילנא לבקרו. אותו חבר שאל את הגאון מוילנא , איך זה שהוא נהפך לגאון בעוד הוא הפך לתלמיד חכם ממוצע  אבל לא לגאון הדור. ענה לו הגאון: "אתה מכיר את דבר חכמים "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד"? ענה החבר: "בוודאי." שאל אותו שוב הגאון מוילנא :"האם אתה מאמין לזה?" ענה החבר: "בוודאי שמאמין." ענה לו הגאון: "יפה מאוד. אני לא רק האמנתי להם, אני גם בדקתי."

והנה לכם התשובה הפשוטה איך הגאון מוילנא הפך להיות לגאון הדור – שהעיד על עצמו ששנה את מה שלמד מאה ואחת פעמים אם לא יותר ושלא כישרון, חוכמה או זיכרון הביאו לו את גאונותו, כי אם כושר התמדה פנומנלי כך שכל פרק שאותו שנה יותר ממאה ואחד פעמים לא נטמע רק ברובד של הזיכרון, כי אם הפך להיות ממש חלק מעצמותו, בדיוק כמו מזון הנעכל בגוף.

"לא" זאת גם תשובה:

לא פעם בעת חיפוש אחר פרנסה, אחר זיווג הגון, או בעת ניסיון למכור שלג לאסקימואי, שומעים את המילה "לא" פעמים רבות. צריך להבין ש"לא" זו תשובה לגיטימית ולא צריך להיבהל ממנה או לתת לה להוציא לנו את הרוח מהמפרשים, כי "לא" אומר שעדיין לא הגיע הזמן ל-"כן" ואם נדע להתמיד ה-"כן יגיע ואז יהיה אפשר גם להעריך את הלאווים הקודמים.

ההתמדה יוצרת הצלחה פתאומית:

ההתמדה טומנת בחובה שעות רבות, ימים, חודשים ולפעמים שנים של עבודה קשה עם הישגים וכישלונות, עליות ומורדות עד שלפתע פורצת לה ההצלחה כאילו שתמיד הייתה שם ורק חיכתה לנו שנוציא אותה לאור. כך זה עם כתיבת ספר, עם חיפוש אחר תרופות מצילות חיים, עם המצאות וחידושים בכל תחומי החיים וגם עם כדורסל.

וכך הסביר מייקל ג'ורדון את סוד ההצלחה שלו:

"אני פספסתי יותר מ-9000 קליעות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. 26 פעמים סמכו עלי לקחת את הזריקה המנצחת ופספסתי. אני נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיים שלי. וזוהי הסיבה שבגללה הצלחתי."

על רבי עקיבא ומים שחקקו אבן – אבות דרבי נתן:

"בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה."

התבוננות על התבוננות

"שני שרשים מרכיבים את המילה התבוננות: בנין ובינה. המתבונן, בונה את עצמו על ידי בינתו בכל הסובב אותו" – עלי שור.

התבוננות היא סקרנות פרגמטית שתוצאתה התפתחות והתקדמות האדם בכל רובדי החיים. ההתבוננות נוגעת באדם בפנימיותו ובחיצוניות הסובבת אותו והיא נעשית באמצעות חמשת החושים המוכרים, בכושר הדמיון שלו ובציורים שכליים שנטבעו בו במהלך חייו. ומי שאיננו יודע להתבונן ומקבל הדברים כהווייתם, הרי כעיוור הוא המתהלך בעולמו, דלים הם חייו, קטנים רצונותיו, מעטים הנאותיו, רופפים שורשיו:

"פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו,  אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון. ידיהם, ולא ימישון, רגליהם, ולא יהלכו, לא יהגו, בגרונם." (תהילים קטו').

התבוננות בבעלי חיים:

"אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול (שמכסה צואתו) וגזל מנמלה (אוגרת בקיץ לימי החורף ולא נזקקת לגזול מאחרים) ועריות מיונה (ששומרת אמונים לבן זוגה גם לאחר מותו) דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל…(שהבורא נתן טבע לתרנגול שיפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש וינענע בראשו אחר התשמיש דרך פיוס כאלו הוא מפייס את התרנגולת כדי שילמדו ממנו בני אדם לפייס את נשותיהן בשעת תשמיש.)" – מסכת עירובין, ק'

התבוננות בגוף האדם:

"מבשרי אחזה אלוק" (איוב). מהברכות הרבות שאנו מברכים כמעט בכל פעולה ב-גופנו ו-של גופנו, נדרש מאתנו להתבונן בנפלאות הגוף ולדעת דרכן את פלאי הבריאה והבורא: על פקיחת עינינו עם בוקר והפלת שינה בעפעפינו עת לילה, על עשיית צרכינו ועל הנקבים שנפתחים ונסתמים במידה הנכונה כך שהפסולת תצא מאתנו ולא תרעיל את גופנו, על המזון שנכנס לתוכנו והופך לחלק מגופנו ומתפרק בו כפי צרכנו ועוד ועוד. דרך ההתבוננות בבשר האדם אפשר לדעת את הבורא, את טובו וחסדו.

התבוננות על חיי אדם בהרף עין – משנה אבות פרק ג' משנה א':

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

התבוננות דרך שאילת שאלות – עיקרון ה-למה?

כל פעולה או תנועה שאנו עושים בחיינו יש לה מטרה. היא באה למלא אחר חסרונות, צרכים או רצונות שעולים בנו ובהרבה מן המקרים אנו עושים אותה באופן אוטומטי בלי לשאול שאלות – כמו רובוטים. המטרות שלנו קצרות טווח, מטרות של כאן ועכשיו. אנו אוכלים כי אנחנו רעבים, אנו מתאמנים כדי להרגיש ולהיראות טוב יותר, אנו פרים ורבים כדי להוליד ילדים, עובדים כדי להתפרנס ומתים כדי לפנות מקום לדור הצעיר.

אז בשביל מה חיינו בעצם? בשביל האוכל? בשביל הגוף? בשביל הילדים? בשביל הכסף? לא, לא, לא ולא. את רוב הפעולות והתנועות שאנו עושים, עושים גם בעלי החיים. אז מה מבדיל אותנו מהם? הגיע הזמן להתחיל לשאול את עצמנו, שאלות שאולי יקשו קצת על המשך החיים שאליהם הורגלנו, אבל אם לא נעשה את זה לא נוכל לשפר את איכות חיינו ולהגיע לאיזון ולשלוות הנפש שכולנו משתוקקים לחוותם.

למה? היא שאלה מצוינת להתחיל בה. למה אנחנו רוצים לשפר את תזונתנו? ו-למה? היא גם שאלה מצוינת להמשיך ולשאול בלי להרפות. אם התשובה לשאלה הקודמת היא כי אנו רוצים להיות בריאים יותר, אז אם כך, למה אנחנו רוצים להיות בריאים? ואם התשובה תהיה כי אנו רוצים להאריך את תוחלת חיינו, אז תישאל השאלה למה אנו רוצים לחיות חיים ארוכים יותר? וכך אפשר להמשיך עד שנגיע לשאלת השאלות – למה לחיות? ואם לא תמצאו תשובה טובה אז הגיע הזמן להתחיל לחקור ולחפש אחריה.

על התבוננות שיוצרת פעולה:

"הסתכלתי במראה כל בוקר ושאלתי את עצמי: 'אם היום היה היום האחרון בחיים שלי, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני הולך לעשות היום?' ובכל פעם שהתשובה הייתה 'לא' יותר מדי ימים ברציפות, ידעתי שאני חייב לשנות משהו." – סטיב ג'ובס

 

על תזונת המוח וקבלת החלטות

תהליך קבלת החלטות במוח:  

שלב איסוף הנתונים:

החושים שלנו קולטים את המציאות סביבנו ודרכם אנו חווים אותה. המוח שלנו מעבד את מה שנקלט מהחושים ומתחיל לעבד את המידע שהתקבל מהם – ובאיזו מציאות וסביבה אנו נמצאים ועד כמה טובה היא לנו?

שלב היתוך\עיבוד המידע:

איתור קשרים וקורלציות אפשריות עם מקרים דומים מן העבר, זיכרונות של הרגשים וחוויות מהחלטות קודמות ושילוב של כל המידע הרלוונטי שנאגר במוחנו הנוגע לעניין עם המידע החושי החדש שהתקבל – ובמה האכלנו את המוח עד כה ועד כמה מתוכו היה מוץ וכמה ממנו היה תבן?

שלב גיבוש ושקילת החלופות האפשריות:

בשלב זה נפלטות חלופות אפשריות לביצוע והשוואה ביניהן. לאחר עיבוד כל המידע ומתן ציון משוקלל לכל אחת מהחלופות על בסיס עלות או סיכון (הפסד) מול תועלת (הנאה ותענוג גשמיים, רגשיים או נפשיים) נבחרת החלופה המועדפת.

ההחלטה – בחירת החלופה:

בחירת החלופה היא השלב האחרון בקבלת ההחלטה. זהו שלב שאין לנו השפעה עליו – שלב תוצאתי שמבטא את מי שאנחנו באמת ברמת הגוף (החושים), הרגש (זיכרונות והרגשי עבר) והמחשבה (דעות קדומות, אפקט העדר, שנאת ההפסד וכו')

מה משפיע על המוח שלנו לקבל החלטות?

תזונת המוח:

תזונת המוח בדומה לתזונת הגוף משפיעה על המחשבות המתרוצצות בו – "מאכלי המוח" הופכים להיות חלק ממנו ונטמעים בתוכו. בכל פעם שהחושים מפגישים אותנו עם הקורות אותנו ועם חוויות החיים שלנו, אנו צורבים במוחנו תובנות ומושכלויות שמשרתות את המשך בחירותינו והחלטותינו במהלך החיים. ואם מאכלי המוח מקולקלים מפסולת חושית, שלא נתפלא שכשצריך להשתמש במוח שינהיג את גופנו (וזה ייפלטו ממנו לא פעם נפיחות שכל באושות.

שטיפות מוח:

אנחנו משכנעים את עצמנו שאין קשר בין מה שאנחנו רואים או שומעים ל-איך שאנחנו מתנהגים ול-איך שזה עלול להשפיע על בחירותינו. אנחנו בטוחים שהמוח שלנו מהאו"ם והוא לא מושפע מכלום. כולו תבונה טהורה שאינה ניתנת להכתמה ויש בו יכולת פלאית להתנער מן החושים המזינים אותו. אז כמו שהאו"ם הפך ל-שמו"ם כך מוח מסוג זה הוא שמו"ח – או במילים אחרות: על מי אנחנו עובדים?

עם גרמני שלם הפך לעדר חיות רצחניות בשואה כי מוחו נשטף לאורך שנים על ידי תעמולה מוקפדת ואינטנסיבית שהאשימה את היהודים בכל חוליי העולם. פושעים מתועבים מפנים אצבע מאשימה לסרטים ששמשו עבורם מודל לחיקוי לביצוע הפשעים. סרטים בעלי אופי מיני דוחפים לעבירות מין, בגידות, וניאופים שדוחקים את האהבה ממשוואת הזוגיות. כתבי דת קיצוניים והסתות במסגדים גורמים לצעירים מוסלמים להפוך לשאהידים. שבתאי צבי (משיח השקר מהמאה ה- 17)  בכריזמה שלו ובניסים שעשה כמעט וגרם לסופה של היהדות. פוסטים ארסיים ברשתות חברתיות (מה שמכונה היום "שיימינג") יכולים לגרום לכם להיות שק חבטות ולפגוע בעצמכם. תכניות ריאליטי מציצניות עתירי רייטינג משמשות כלחם והשעשועים להמונים של המאה העשרים ואחת  על מנת לשבות את מוחות הצופים ולהסיח את דעתם מהבעיות האמתיות.

תבחרו מה לראות, מה לשמוע ועם מי להיות. מי שנמצא בחברה רעה, הסיכוי שלו להשתפר לא מי יודע מה. בחרו את חבריכם, את ספריכם, את בילוייכם ואז תוכלו להתפתח כמו שהייתם רוצים.

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה:

"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג, כ). – הרמב"ם, הלכות דעות.

השפעת הסביבה על צדיק עליון בשם רבי אלעזר בן ערך 

על פי הסיפור של רבי אלעזר בן ערך שנחשב "כמעיין המתגבר" בתקופת התנאים, אפשר ללמוד עד כמה חזקה השפעת הסביבה (המקום והאנשים) על בני האדם, כי אם כך קרה לצדיק כרבי אלעזר, לא כל שכן לנו, פשוטי העם:

הגמרא במסכת שבת (קמז ע"ב) מספרת שהייתה תקופה שתלמודו של רבי אלעזר בן ערך השתכח ממנו כך שבקריאת התורה בשבת של פרשת "בא" קרא את הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (המתארת את מצוות ראש חודש ניסן כראש לחודשי השנה) בטעות: "החרש היה לבם". הוא שינה את האות האמצעית של כל מילה בפסוק. במקום ד' קרא ר', במקום ז' קרא י' ובמקום כ' קרא ב'. ורבי שמשון מאוסטרופולי הסביר את חומרת הטעות בכך שהאותיות שהתחלפו היו אותיות "דזך" שמרכיבות את שם המלאך הממונה על הזיכרון לאותיות "ריב" שמרכיבות את שם המלאך הממונה על השכחה – מלאך השכחה בא במקום המלאך הממונה על הזיכרון.

ומה גרם לרבי אלעזר לשכוח את תלמודו ולהגיע לכדי טעות חמורה שכזו? מדוע יבש ה"מעיין המתגבר"? חז"ל תולים את סיבת שכחתו בעובדה שבאותה התקופה הוא היה חי במקום שנקרא פרוגיתא ודיומסת. באותם המקומות היה יין משובח, ונהרות מיוחדים, ורבי אלעזר בן ערך נמשך אחריהם וממילא השתכח תלמודו – כי ככל שמתאווים יותר לגשמי כך מתייבש המעיין הרוחני.

ואיך יתכן שתנא גדול כרבי אלעזר בן ערך יימשך אחר ההנאות הללו, עד כדי שתלמודו ייעקר? האם "המעיין המתגבר" לא יכול היה להתגבר על פיתויי ההנאה הללו? זה בדיוק הלימוד שחז"ל התכוונו להדריך אותנו – על עוצמת השפעתה של החברה על האדם גם אם הוא צדיק כרבי אלעזר.

לשפוט לכף זכות

את נבכי נפשו של אדם, מי ידע.

רק יוצרו, לא אנחנו, כי – "נחנו מה".

כל דיבור הוא לבוש, כל מעשה הוא כסות,

של אמת נסתרת, של תוך – פנימיות.

לא לנו בחינת לב וכליות

אין בנו כישור לחשוף, לגלות,

רק לשפוט כל אדם לכף של זכות.

נהג כמנהגו של הבורא – אל תחפש את חסרונות זולתך ואת נקודות התורפה שלו. חפש את הטוב שבו. כך תוכל חיות בשלום עם כל אחד" (רבי נחמן מברסלב).

"יהושוע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר; והוי דן את כל האדם לכף זכות " – פרקי אבות:

מי שרואה או שומע מעשה של חברו הנראה ממבט ראשון כמעשה לא טוב, ממהר לחרוץ את דינו לכף חובה בגלל שאינו יודע את פרטי המעשה בשלימותו כמו למשל – אם תראה אדם חותך בסכין בטנו של אדם אחר תקרא לו רוצח ותנסה להציל את הקורבן המדמם, אבל מה אם יעצור אותך "הרוצח", יסיר את מסווה פניו הירוק ויבקש ממך לצאת מחדר הניתוח כדי שיוכל להציל את חיי המנותח?

"הלל אומר: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"  – פרקי אבות:

אחת המכשלות המונעות אותנו מלדון את האחרים לכף זכות היא התחושה הוודאית, שאם אנו היינו עומדים במקומו של אותו אדם, לעולם לא היינו מתנהגים באותה צורה. כאשר אנו מרשיעים או פוסלים אדם אחר באופן נחרץ, זהו סימן עבורנו, שדווקא לנו יש כלים "להגיע למקומו", כמאמר חז"ל: "כל הפוסל – במומו פוסל". על דרך זו מובאת האמרה: "כאשר הנך שולח אצבע מאשימה לעבר אדם אחר, שלוש מאצבעותיך האחרות מצביעות חזרה לכיוונך"…

פסילת המעשה ולא פסילת האדם:

כל מה שאנו רואים אצל אדם הוא רק את קצה הקרחון המבצבץ מתוכו – שכבה רדודה שאותה הוא מציע לסובבים אותו. ואם אנחנו לא מכירים באמת ולעומק את נבכי נפשו ואין לנו גישה ללבו, מוחו ונשמתו, איזה כלים יש לנו לשפוט אותו? בדרך כלל הרואה את חברו עושה מעשה לא הגון מיד פוסלו במקום לפסול את המעשה עצמו. אם נביט גם על הצדדים הטובים של חברנו, נמצא בהרבה מקרים שהוא לא כל כך רע כפי שנראה ממעשה זה, ולכן חשוב להפריד בין המעשה הלא הגון לבין עושהו.

לחפש את הזכות בכל אדם:

דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה (ליקוטי מוהר"ן)

עין טובה שלא מתפשרת על הסטנדרטים:

כי דין לכף זכות בצורת חסד ללא מגבלה אינה טובה. קוים אדומים אלסטיים שיורדים נמוך מן הסטנדרטים שבהם אנו בוחנים כל אדם רק כדי להתאימם ל"מסכן" או ל"רשע" שחייו היו קשים כמחווה של שיפוט לכף זכות עם מין צדק סוציאלי מעוות רק מרחיק את ה"מסכן" או ה"רשע" מן המטרה. אנו נוטים שלא להעריך מספיק את היכולות הפנימיות ותעצומות הנפש אצל האחר, בטח כשמדובר במישהו שנמנה עם החלשים בחברה ובכך חוטאים כלפיו בשפיטה לכף חובה ובהתנשאות.

על קמצן למראית עין:

מעשה בבעל התוספות (רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ורשטיין שחי לפני כ-500 שנה ושכונה "התוספות יום-טוב". רבי גרשון היה מגדולי חכמי אשכנז ופולין ומגדולי פרשני המשנה) שניטמן ליד המתאבדים שטמונים מאחורי הגדר וכולם התפלאו איך צדיק עליון כמותו נטמן לצד רשעי הדור ואיך זה שכתוב על מצבתו העלובה "פה נטמן הצדיק החסיד בעל תוספות יום טוב."

סיפר בנו של הצדיק לפשר הדבר: מעשה בעשיר קמצן שכל מי שרצה לקבל ממנו צדקה סגר העשיר את דלת ביתו ושלח את פני האנשים ריקם. נודע שמו של העשיר לשמצה  בעיני כל העיר וגם בעיניו של בעל התוספות. כשנפטר העשיר באו בניו לבעל התוספות שהיה ראש חברת קדישא כדי לקבור את אביהם. בעל התוספות ביקש סכום נכבד של כסף כדי לזכות לפחות את העשיר שלא תרם כל ימיו בדבר מצווה לעלות לעולם הבא אך בניו הלכו בדרכי אביהם ולא רצו לשלם סכום נכבד אלא סכום סמלי בלבד. אמר להם בעל התוספות: "תתביישו לכם "רשעים" אביכם יקבר גם ליד רשעים ליד הגדר של המתאבדים כי אתם מתאבדים על ממונכם עד הקבר וכך היה.

מעל לארבעים שנה, כל ראש השנה, היה מגיע שליח לבעל התוספות ונותן לו סכום גדול מאוד שיכלכל את ישיבתו ואת כל העניים בעיר ולא גילה לו איזה עשיר תורם את כל הצדקה הזאת כדי שיקרא צדקה בסתר. בערוב ימיו חלה בעל התוספות והחליט שהוא חייב לגלות מיהו אותו צדיק נסתר שתורם לישיבתו ולעניי העיר ודואג לרווחתם. השליח לא רצה לגלות אבל בעל התוספות התחנן בפניו שאינו רוצה למות בלי לדעת מי זה אותו עשיר: "אני רוצה להתפלל, לברך אותו ולהיות למליץ יושר בשבילו בעולמות עליונים." אמר השליח כי העשיר נפטר לפני מספר שנים והשאיר צוואה להמשיך במנהגו כל שנה – "ואותו עשיר "קמצן" שאותו  קברתם ליד המתאבדים הוא התורם בסתר." בעל התוספות הבין העוול הנורא שעשה בכך ששפט את אותו עשיר "קמצן" לכף חובה וביקש להיקבר לידו, מחוץ לגדר, בחלקת הרשעים כעונש על מחשבותיו ומעשיו הרעים כלפי התורם הנדיב וגם כדי לבקש את סליחתו.

שלום

משמעות המילה שלום:

לערך הנשגב, שלום, יש פירושים שונים שחלקם מתארים אותו על דרך השלילה כמו אי לחימה, הפסקת אלימות, ביטול של סבל וייסורים או סוג של פשרה בסכסוך בין אנשים או עמים, חלקם רואים בו שם נרדף לתבוסתנות וחולשה לעומת גבורת המלחמה וחלקם מתייחסים למילה שלום כערך אוטופי בלתי ניתן להשגה.

אז מה זה שלום?

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים כט, יא), יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

השלום, על פי תורת ישראל הוא כלי והברכה היא האור ורק כשקיים כלי אפשר למלא אותו באור. את כלי השלום עלינו לבנות תחילה בתוכנו, עם עצמנו, לאחר מכן יהיה אפשר להרחיבו בין אדם לחברו ולבסוף יהיה אפשר להכיל אותו גם על עמים ומדינות לפני שהחזון של "וגר זאב עם כבש" יתממש והשלום ישכון לבטח גם בין אויבים ושונאים. ככל שהכלי של השלום יתרחב ויתפשט יותר, כך כמות הברכה שתמלא אותו תגדל וזוהרה יאיר וימלא את עולמנו בטוב, בחסד וברחמים. לא בכדי השלום היא משאת נפשם של רוב בני האדם.

המילה "שלום" כוללת בתוכה את המילים "שלמות" ו-"השלמה". השלמות היא עם עצמנו, עם מי שאנחנו ועם איך שנבראנו מתוך הבנה שכל אדם נולד בצלם ולכל אחד מאתנו יש תפקיד ותכלית בעולם, וההשלמה היא עם הסביבה שבה אנו חיים, עם הטבע, עם האנשים המקיפים אותנו ועם הניסיונות שאנו חווים. תכלית אידיאל השלום שמגיעה לאחר הפנמת השלמות וההשלמה בקרב כל בני האדם תיצור עבורנו רובד קיומי חדש ומהנה שבו פשע הופך לשפע, נגע הופך לעונג ושנאה הופכת לאהבה.

מציאת השלום שבתוכנו:

  • ברמה הפיזית עלינו להקשיב לצרכי גופנו. לא מעט מן המכאובים והמחלות הם תסמינים לחוסר השלום הפנימי שבתוכנו אך למרבה הצער רובנו מתעלמים משורשי הבעיה הנפשיים ומטפלים רק בסימפטומים הגופניים.
  • ברמה הרגשית עלינו לסלק את הרגשות שליליים שמנהלים את חיינו – פחד, גאווה, כעס, רדיפת כבוד, קנאה וכיוצא באלה רעלני רגש מכתימים שהצטברו בנו לאורך השנים ושפוגעים בשלמותנו.
  • ברמה השכלית עלינו להיות מודעים למחשבות שרצות במוחנו ולהחליף את אלו השליליות בחיוביות. על פי מחקר מתברר שאנו חושבים כ-50,000 מחשבות ביום ויותר מ-80% הן מחשבות שליליות. מחשבות יוצרות מציאות ושלום פנימי בראשנו יעזור לנו ליצור את המציאות שבה אנו רוצים לחיות.
  • ברמה הרוחנית נידרש להתבוננות מעמיקה פנימה לגבי תכלית קיומנו ונברר שאלות יסודיות כמו: מה אנחנו עושים כאן? האם אנו מגשימים את הייעוד שלנו? מה באמת חשוב לנו? ומה עלינו לעשות על מנת למצוא את השלמות בתוכנו?

מציאת השלום בין אדם לחברו

השכנת שלום בין אדם לחברו היא מלאכה עדינה הכרוכה בהבנת דקויות הנפש של כל הצדדים ובשבילה לא די רק באהבת הבריות כי יתכן מצב שאדם יאהב אנשים אך עדיין לא יצליח למצוא את המשותף ביניהם ולגשר על הפערים. השכנת שלום בין אדם לחברו מצריכה אהבת שלום ורדיפתו ואת היכולת למצוא את השלם ואת המחבר בין אנשים. מידה זו של רדיפת שלום יכולה להגיע רק אם אותו האדם הפך להיות שלם עם עצמו – רק אם מצא את השלום בתוכו.

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (מסכת אבות)

ואהרון היה "אוהב שלום" – בתוכו ו-"ורודף שלום" בין אדם לחברו.

על אהרון רודף השלום האולטימטיבי:

שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: "אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַּחֲבֵרִי? בֹּשְתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו" – הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָּל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה.

             על היות אהרון הכוהן רודף שלום בין אדם לחברו זכה לאהבת הציבור במותו כמו בחייו – כי השגת שלום בין אדם לחברו היא משימה נעלה שמרוממת את האנושות, יוצרת אחדות ושיתוף בין בני אדם ומפיצה את בשורת האהבה בעולם הזה.

"ומנין שאהרן רודף שלום בישראל? שנאמר: "וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במ' כ:כט); ובמשה הוא אומר: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה [בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם]" (דב' לד:ח). ומפני מה בכו את אהרן שלשים כל בית ישראל, ומשה לא בכו אלא בני ישראל, ולא כל בית ישראל? שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת, … וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם". שהיה רודף שלום בישראל." (מדרש תנאים)

 

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי)

שלמה המלך מלמד אותנו בפסוק זה כי יסוד התורה והתשתית שעליה נוסדה היא שלום (מעל למאה פעמים מופיעה המילה שלום בתנ"ך). בששת ימי בראשית שבהם נברא העולם, נבראו השמים תחילה ונקראו שמים לפי שהם שילוב של אש ומים – שני הפכים שזיווגם והתחברותם לא אפשרי אלא על ידי השלום. וכך כתוב בספר איוב: "עושה שלום במרומיו" – שלום בין האש והמים בשמים.

כל מצותיה של התורה עושות שלום לגוף ולנפש:

שלום לגוף – "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה… כל המחלה וגו' לא אשים עליך". (ספר שמות)

ושלום לנפש – "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים)

לשקר למען השלום:

"כֹה אָמַר ה' צְבָאֹות צֹום הָרְבִיעִי וצֹום הַחֲמִישִי וצֹום הַשְבִיעִי וצֹום הָעֲשִירִי יהְיה לְבֵית יהּודָה לְשָׂשֹון ולְשִמְחָה ולְמעֲדִים טֹובִים והָאֱמֶת והַשָלֹום אֱהָבּו" (זכריה, ח, יט).

פסוק זה מביא עמו את הבשורה כי לפי מידת האמת, ראוי היה עם ישראל לגלות הקשה שחווה אולם בבוא היום, ה' יטה חסד וינהג במידת השלום עם עמו וימי התענית ייהפכו לימים טובים. שני ערכים אלו, האמת והשלום, מהווים את עמודי התווך של העם היהודי לאורך הדורות אך כפי שנראה ערך השלום נעלה על ערך האמת ושבמקרים מסוימים מותר ואף ראוי לשקר למען השלום.

הטעם לכך שמותר לשקר למען השלום הוא מפני שערך האמת מחולק למעשה לשני סוגי אמיתות: אמת פנימית (הרוחנית) ואמת חיצונית (הגשמית). מאחר שמצד האמת הפנימית כל בני האדם מאוחדים בנשמתם (ערבות הדדית, זוכרים?) ומצד האמת החיצונית קיימים הניסיונות הקשים בעולם הזה שגרמו ועדיין גורמים למחלוקות ולמריבות בין בני האדם, מתקיימת התנגשות בין שתי אמיתות המנוגדות זו לזו. התורה הורתה להעדיף את האמת הפנימית על פני האמת החיצונית ולכן נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום. לכתחילה, עדיף שלא להשתמש בהיתר לשקר, ולכן אם למשל, בא אדם ושאל את חברו, האם פלוני דיבר עליו דברים רעים, עדיף להטות את השיחה לכיוונים אחרים. אבל אם הוא מתעקש מותר לומר שקר גמור מפני השלום (כך על פי החפץ חיים הלכות רכילות).

גם התנא המפורסם, רבי מאיר בעל הנס שיקר ומחל על כבודו לטובת שלום משפחה:

רַ' מֵאִיר הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּלֵיל שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל חַמַּת. הָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת עוֹמֶדֶת וְשׁוֹמַעַת אֶת דְּרָשָׁתוֹ. פַּעַם אַחַת הֶאֱרִיךְ רַ' מֵאִיר בִּדְרָשָׁתוֹ, הִמְתִּינָה עַד שֶׁסִּיֵּם. כְּשֶׁבָּאָה לְבֵיתָהּ מָצְאָה הַנֵּר שֶׁכָּבָה. אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ: הֵיכָן הָיִית עַד עַכְשָׁו? אָמְרָה לוֹ: שׁוֹמַעַת הָיִיתִי בִּדְרָשַׁת דּוֹרֵשׁ. וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵצָן, אָמַר לָהּ: בְּכָךְ וְכָךְ, אֵין אַתְּ נִכְנֶסֶת לְבֵיתִי עַד שֶׁתֵּלְכִי וְתָרֹקִּי בְּפָנָיו שֶׁל הַדּוֹרֵשׁ. יָצְאָה מִבֵּיתָהּ, יָשְׁבָה שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ: עֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בְּכַעַס, נָבוֹא עִמָּךְ אֵצֶל הַדַּרְשָׁן. כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן רַ' מֵאִיר צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עָשָׂה עַצְמוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו, אָמַר: כְּלוּם יֵשׁ בֵּינֵיכֶן אִשָּׁה חֲכָמָה לִלְחוֹשׁ לָעַיִן? אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ: לְכִי אַתְּ, לַחֲשִׁי לוֹ וְרִקְקִי בְּתוֹךְ עֵינוֹ וּתְהִי מֻתֶּרֶת לְבַעְלֵךְ. הָלְכָה, וְכֵוָן שֶׁיָּשְׁבָה לְפָנָיו הָיְתָה מִתְיָרְאָה מִפָּנָיו, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֵין אֲנִי יוֹדַעַת לִלְחוֹשׁ לָעַיִן. אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן, רֹקִּי בְּפָנַי שֶׁבַע פְּעָמִים וְאֶתְרַפֵּא. עָשְׂתָה כָּךְ, אָמַר לָהּ: לְכִי אִמְרִי לְבַעְלֵךְ: אַתָּה אָמַרְתָּ פַּעַם אַחַת, וַאֲנִי רָקַקְתִּי שֶׁבַע פְּעָמִים. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כָּךְ מְבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה? אִלּוּ אָמַרְתָּ לָנוּ, לֹא הָיִינוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ עַל הָעַמּוּד וְהוּא מִתְרַצֶּה וּמִתְפַּיֵּס  אִשְׁתּוֹ? אָמַר לָהֶם: לֹא יְהֵא כְּבוֹד מֵאִיר גָּדוֹל מִכְּבוֹד קוֹנוֹ. וּמָה אִם שֵׁם הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, אָמַר הַכָּתוּב שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהָטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – וּכְבוֹד מֵאִיר לא כָּל שֶׁכֵּן

השלום האוטופי:

כאשר נביאי ישראל מדברים על השלום שיהיה בימות המשיח, הדגש הוא על שלום בין ישראל לעמים ועל הפסקת המלחמות ביהודים והמשך רדיפתם. אולם ודאי שימות המשיח יביאו שלום גם בתוך כלל עם ישראל – גם בפנימיות כל פרט ופרט מתוכו וגם בין אדם לחברו. והרמב"ם מסכם:

"ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים". (ישעיהו) – (משנה תורה, הלכות מלכים.)

 

 

"חנוך לנער על פי דרכו"

רוב מעשה האדם מדותיו והנהגותיו הם פרי חינוכו. המושג חינוך משמש כאן במובנו הרחב, וכולל כל מה שהאדם לומד מסביבתו וממגעו עם הבריות. (מכתב מאליהו)

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה  (משלי, כב', ו')

חנוך לנער – מנעוריו ירגילהו לשלמות בדעות ובמעשים ובמדות, כי הרגל הנעורים ירשם בנפש, ויחנכו לפי טבעו מה שהוא לכך. (המלבי"ם)

במשפט קצר אחד, מלמד אותנו שלמה המלך, החכם באדם, את כל תורת החינוך על רגל אחת. על פי שלמה המלך, המדד להצלחה בחינוך ילדים הוא האופן שבו הם ינהגו גם כשהוריהם ומוריהם לא יהיו בסביבה. ימי הזקנה מייצגים נאמנה את אותם ימים ואם לא יסורו מחינוכם במהלך חייהם עד ימי זקנתם וידבקו בערכים ובהתנהגויות הראויות שהושרשו בהם בקטנותם, אפשר יהיה לומר שיעד החינוך הושג בהצלחה.

טיפ חשוב נותן לנו שלמה המלך גם לאופן שבו יש לחנך את הילדים -"חנוך לנער על פי דרכו", משמע, שמטרת החינוך אינה לשנות את אופי הילד אלא לנתב את חינוכו על פי אופיו המיוחד רק לו. כל ניסיון לכפות על הילד את דרך החינוך על פי אופי ההורה או המורה\מחנך יהיה מתכון לכישלון מאחר וכל אדם בא לעולם עם אופי ייחודי משלו, עם נטיות, רגישויות ויכולות מוגדרות של גוף ושכל שמרכיבים את אישיותו הנבדלת.

הרב הירש נותן דוגמא לחינוך מוטעה של יצחק ורבקה שניתן לבניהם יעקב ועשיו: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית).

טעותם המרכזית של יצחק ורבקה הייתה, על פי הרב הירש, ההתייחסות השווה לשני בניהם, השונים זה מזה באופיים ובנטיותיהם כרחוק מזרח ממערב. על סמך הפסוק מספר משלי, מסיק הירש כי יש לחנך כל ילד ונער באופן מיוחד ואישי, בהתאם לעתיד הצפוי לו על פי נטיותיו, אותן יש לאבחן כבר בגיל הילדות, מוקדם ככל האפשר.

"כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו…"(הרש"ר, . פירוש התורה, בראשית, כה, כז)

יצחק ורבקה נכשלו בזיהוי אישיותו המיוחדת של עשו, והעניקו לו חינוך שלא התאים לרוחו.

"המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל" 

הרש"ר הירש ממשיך ומתאר את ההחמצה הגדולה בכך שכוחותיו של עשו אינם מגויסים לעבודת ה' אלא נותרו מחוץ לעבודה זו. מטרה נעלה זו של עבודת ה' יכולה להיעשות בדרכים שונות, על ידי בני אדם שונים, ובניצול כוחות נפש שונים:

"התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם."

המשימה העיקרית היא לזהות את התכונות הטבועות בכל ילד, ולחנך אותו באופן ייחודי בהתאם לתכונות אלו.

מפסידי החינוך

קיימים שני מפסידי חינוך שורשיים הנובעים ממקור אחד שהוא הקיצוניות. למרות שחכמי ישראל סללו עבורנו את שביל הזהב האמצעי – את הדרך הממוצעת והמאוזנת לנהל בה את חיינו (כמו להיות נדיב ולא פזרן או קמצן, להיות אמיץ ולא מעז או פחדן), בנושא החינוך אנו נכשלים במציאת אותו איזון ונדבקים לקצוות של מתירנות או קפדנות יתרה ושל תלות או עצמאות. על מנת למצוא את האיזון הנכון בחינוך עלינו לטפל בשני מפסידי החינוך על פי שביל הזהב שלימדונו חכמי ישראל:

  1. לשים גבולות וגדרים ולא לאפשר מתירנות או לנהוג בקפדנות יתירה.
  2. לתת תמיכה ומקום להתמודדות ולא לגרום לתלות מוחלטת או להעניק עצמאות מלאה.

גבולות וגדרים בחינוך:

אחת המסקנות של "חכמי החינוך" המודרניים בדורות האחרונים הייתה ששיטות החינוך שהיו מקובלות בדורות קודמים סבלו מנוקשות יתירה, היו חסרות רגישות ודיכאו את התלמידים. הפתרון שלהם היה (ועודנו) לעבור לקיצון השני, לשוויוניות מוחלטת בין הורים וילדיהם ובין מורים לתלמידיהם. גישה קלוקלת זו נובעת מניסיון כושל לתקן "עוולות" מן העבר אך בעיקר מבלבול בין המושג שוויון כערך נאצל אצל בני האדם לבין התפקיד הנכבד שהוטל על כתפי ההורים והמורים להיות מחנכים ילדים. לא פלא שבדורות האחרונים קיימת פחיתות כבוד כלפי ההורים והמורים מצד הילדים שמשוועים לגבולות וגדרים ומקבלים במקום זאת חברים במקום מחנכים.

אחד הנזקים בחינוך ילדים היא התובנה השגויה שאומרת שאם ילד יקבל את כל מה שירצה וכל משאלותיו יתגשמו, הוא יהיה ילד מאושר יותר. אנו כהורים אמנם רוצים עבור ילדינו את כל הטוב שבעולם ושלא יחסר לו דבר, אך תוצאות מעשינו גורמים להיפך הגמור. המילה חוסר אמנם יוצרת קונוטציה שלילית אך למעשה היא זאת שיוצרת ציפייה להשלמתה ולכן מהווה תנאי הכרחי לסיפוק ואושר. מעבר לכך, הילד עלול להתרגל לעובדה שכל צרכיו מתמלאים בכל עת שיחפוץ ובחייו הבוגרים ייתקל לא פעם במקרים שבהם לא יקבל את מה שהוא ירצה ואז תסכול, מרירות וכעס ימלאו את נפשו. חינוך נכון מלמד את הילד לדחות סיפוקים, לטרוח עבור השגת צרכיו ורצונותיו ולדעת להכיר תודה על קבלת דבר מה מן הזולת.

מן הצד השני, אלו המקפידים על חינוך ילדים עלולים לגרום להם לצלקות נפשיות שילוו אותם במהלך חייהם וישפיעו על התנהגותם. לימדונו רבותינו "שלא יקפיד מדי אדם בביתו או חינוכו פן שכרו יצא בהפסדו." דוגמא קיצונית לכך מדברת על רבי יהושע בן פרחיה שהואשם בקפדנותו היתרה עם תלמידיו להקמת הנצרות:

"תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת… ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו, מה היה המעשה ביהושע בן פרחיה … עמד ובא (יהושע) ונזדמנה לו אכסניא אחתעשו לו בה כבוד מרובה. אמר: כמה יפה אכסניא זו אמר לו (ישו): רבי, עיניה טרוטות (מכוערות). אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? הוציא 400 שופרות והחרימו. בא לפניו כמה פעמים, ואמר לו: קבלני (בתשובה( לא היה שם לב אליו. יום אחד היה קורא קריאת שמע. בא לפניו. חשב לקבלו (הראה לו בידו (שימתין עד שיסיים את התפילה. הוא חשב: הוא דוחה אותי. הלך והעמיד לבנה והשתחווה לה. אמר לו: חזור בך אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל…" (סנהדרין קז, עמ' ב)

תמיכה ומקום להתמודדות – חכמת החינוך:

תלות מוחלטת בהורים ובמורים גורמת לילד להפוך לסוג של רובוט צייתני העושה את דברי מחנכיו באופן מכני ללא הכרה פנימית והפנמה של הדברים. כשהורה מכתיב לילדו את התשובות לשיעורי הבית שקיבל במקום להנחות ולהתוות דרך למידה להשגתן או מסדר את החדר המבולגן שלו במקום לסייע לו בסידורו בכוחות משותפים, לא מתקיימת פעולת חינוך מקדמת שתעצב את הילד להתמודדות ראויה בחייו העצמאיים.

מצד שני עודף עצמאות ללא ליווי ותמיכה יגרמו לנתק בין הילדים להוריהם ובין התלמידים למוריהם. מאחר שבעולם הזה אין מצב של ריק וכל בור מתמלא או בזהב ויהלומים או בנחשים ועקרבים, הילד "העצמאי" שלנו ימלא את תרמיל החינוך שלו מן הסביבה כי:

"האדם מסתגל לסביבתו, ומחקה גם בלא יודעין את אנשי סביבתו. הכל משפיע עליו בלי הפסק, רבותיו, חביריו, כל שאר הבריות שפוגש, וכן הספרים שהוא קורא, וכל אשר הוא רואה." (מכתב מאליהו).

ובמידה ומסתובב הילד "העצמאי" בחברה לא טובה, רואה סרטים וקורא ספרים המשחיתים את הנפש וגולש באתרים מפוקפקים ברשת האינטרנט, מה לנו כי נלין על דרך חינוכו.

כשתגדל תבין:

ילדים סקרנים מטבעם ומבקשים את חכמת המבוגר שרואים בו כמאגר בלתי נדלה של תשובות לכל השאלות. אל לנו לפטור את שאלות ילדינו במענה של "כשתגדל תבין" כדי שאור שכלו לא יכבה ותשוקתו לדעת וללמוד לא ידעך. אנו עושים זאת לא פעם בגלל שאין לנו את הסבלנות הנדרשת לחנך את ילדינו "הנודניקים" לחכמה, בינה ודעת וגם כי אנו מחליטים עבורם מה הם יכולים להבין ועד כמה אנו מוכנים לשתף אותם בעולם של המבוגרים.

מאחר שהסקרנות ופיתוח כוחות השכל מתחילים מילדות נדרש מאתנו כהורים ומחנכים לשתף את ילדינו במאורעות חיינו, בהתייחסותנו לגביהם ובקושיות העולות מצדם באמצעות הסברים ושיחות. השיתוף מביא לקרבה והקרבה מביאה לפתיחות, ללמידה ולחינוך ראוי.

עונשים חינוכיים

גם בהתייחסות כלפי עונשים בתהליך החינוך יש את שתי הקצוות. מצד אחד יש את אלה הפוסלים כל סוג של ענישה, לא במעשים ולא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגויותיו השליליות ומצד שני יש את אלה האומרים ש-"ללא מכות הילד לא יתחנך" ועל פי השקפת עולם זו מחנכים את ילדיהם או את תלמידיהם.

חכמי ישראל מלמדים אותנו שאלה ואלה טועים. אלה המכים על כל מחדל של הילד מצד אחד מאבדים את כושר ההרתעה שלהם למקרים הבאים כי הילדים מתחסנים ומתרגלים למצב ומצד שני אין בכך מן החינוך אלא רק פחד מצד הילד שלא לבצע פעולות מסוימות תחת עינו הפקוחה של ההורה או המורה אבל יעשה ככל העולה על רוחו כאשר יהיה לבדו.

"אסור להאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא" (גיטין ו', ב'). אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן ח"ו מהתקבץ רשמים שליליים, מרוב פחד והטלת אימה בבית – יבעטו בהוריהם ויכלו לדרכם! (עלי שור, חלק א' עמ' רס)

גם אלה הנמנעים מן הענישה חוטאים לתפקידם כמחנכים. על הילד להבין שלא הכול מותר ובמידה ויפרוץ את הגבולות והגדרים יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. במידה וילד גדל בבית ללא ענישה כלל עלול הוא לחשוב בטעות שאין דין ואין דיין והעולם הפקר. איך יוכל ילד לקבל אחריות על מעשיו כשלא קיים מקל לצד הגזר?

תנאים לענישה על פי תורת ישראל:

"אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי, יג', כד') – הרבה דברים הנם בגדר שבט: גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט… "מוסר" הוא מה שנוגע ללבו של הבן, ולבו הרך של התינוק מתפעל מאוד מהבעת צער כל-דהי מצד הוריו! (עלי שור, חלק א' עמ' רסא)

  1. הענשה מתוך אהבה: "כשמכה את בנו לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא" (הגר"א) הגאון מוילנא מלמד אותנו שהענשת הילד צריכה להיות מתוך אהבה למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד כאקט חינוכי מקדם. יש להיזהר עד מאוד שלא להעניש בעת כעס, פחיתות כבוד, גאווה יתירה או חלילה שנאה שכן הילד, בחיישניו המחודדים, יודע לקשר בין ההכאה לסיבתה ואין גרוע מכך שמסקנת הילד מן ההכאה תהיה שאביו שונאו.
  2. הענשה כשהילד נהג במזיד: רק כאשר ברור להורה שהילד ידע את גבולות המותר והאסור ועבר אותם במזיד, הרי שנהג שלא כראוי ולכן ראוי לעונש. במידה והילד לא מודע לאיסור אין להענישו פן יחשוב הילד כי נענש ללא סיבה והוריו שונאים אותו.
  3. הענשה במינון: במסכת בבא בתרא בגמרא כתוב "כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא" – פירוש: אם אתה מכה תינוק, אל תכהו אלא בשרוך נעל, כלומר, אין להשתמש בכוח בעת הענישה כי מטרתה להיות מחנכת ומקדמת ולא מכאיבה. וכתב גם הנביא זכריה: "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים" (זכריה, יא' ז') ומלמד אותנו הנביא שמקל הנועם שאותו מזכיר בפסוק, משמש בחינוך ככלי לעידוד – כציון לשבח או כפרס – הפועל ומשפיע יותר מאיומים ועונשים.
  4. גיל הילד\נער: על פי רבנו בחיי החל מגיל המצוות מתחילה תקופת הנערות הראויה לענישה בעת הצורך (או תוכחת, על פי רבנו בחיי) כי בתקופה זו מתחיל המאבק האמתי בין יצרי האדם, שכן רק מגיל 13 נכנס בו היצר הטוב. הענשה אפקטיבית מגיל הנערות תשפיע בעתיד על הרגלים של הנהגות טובות:

"ועיקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (משלי ו') "ודרך חיים תוכחות מוסר", שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה, כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם" (רבנו בחיי)

משפטים לחיים בנושא חינוך מתורת ישראל ומחכמיה:

  • ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. (דברים ו ז)
  • שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה… שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר… (משלי)
  • אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל… (גיטין ו ב)
  • הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה… (אבות ה כא)
  • אל יתן אדם את בנו ללמוד לפני כעסנים, כי יכום או יענישום… (ספר חסידים).
  • צריך אדם להזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה בפני בנו, וכל שכן שלא לעשותו, כדי שלא ילמד בנו ממנו, אבל ישתדל להרחיקו מן הכיעור ומן הדומה לו… אבל יקרבנו למדת החסידים וירחיקנו מן האיבה והקנאה והמריבה… (מנורת המאור)
  • וידוע כי אדם עיר פרא יוולד, ויצר לב האדם רע מנעוריו, על כן צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר… האב והאם לא ימנעו המוסר תכף מימי נערותו ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יכול שאת לפי הבנתו, ולא ימנע ממנו שבט מוסר… וכל המדות הרעות שראוי לאדם השלם להתרחק מהם, כגון השבועות והקללות והכעס והאכזריות והגאות… ודברי המותר כיוצא בהם. וכן המדות הטובות שראוי לאדם השלם להתדבק בהם… (השל"ה).

על אנדורפינים, מנוחה, מכון כושר והרמב"ם

על אנדורפינים (מתוך ויקיפדיה):

"אנדורפינים (באנגלית: Endorphin) הם חלק מקבוצה של חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח, ומסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח. יש המכנים את האנדורפינים "מפתחות לגן עדן" בשל יכולתם לשלוט בהנאה וכאב… האנדורפינים משתחררים בעת פעילות גופנית מאומצת, יחסי מין, שמחה, חיוך, צחוק, עיסוי ואף במהלך השינה…"

ואם תשאלו כל מי שחווה את התחושה המרוממת של אחרי אימון גופני תקבלו את אותה התשובה: הנאה צרופה, נמרצות וחיות עוצמתית, מחשבה בהירה, מיקוד וריכוז. ומי לא היה רוצה שתחושה כזאת תלווה אותו כל יום ואם אפשר, כל היום. אם כך למה כולנו לא רצים מרתונים או מתחרים בתחרויות של איש או אשת ברזל, רוכבים את עצמנו לדעת עם אופני הרים או כביש וצולחים פעמיים בשבוע את הכנרת?

טבע האדם להיות במנוחה:

טבע האדם הוא להיות במנוחה. ואם לא היו לנו כל כך הרבה רצונות וצרכים למילוי היינו נשכבים במיטה עם חיוך טיפשי מרוח על השפתיים ונהנים מהחיים. וזהו תמצית הדיסוננס של חיינו – מצד אחד אנו רוצים להיות במנוחה כי הבורא נמצא במנוחה תמידית (כי אין לו חסרונות שצריך להשלים ומכאן כל רצונותיו וצרכיו מלאים) ואנו כברואיו רוצים להידמות לו כי עמוק בתוכנו אנו יודעים שזה המצב האידיאלי שאליו צריך לשאוף (וגם כי אנחנו גם קצת עצלנים…), מצד שני, אין דרכינו דרכיו ואין מחשבותינו מחשבותיו וכל עוד לא נתקרב יותר לאזור חיוג "הבורא", נצטרך להיות תמיד בתנועה מתמדת ולזוז על מנת למלא את החסרונות, הצרכים והרצונות שלנו. ומאחר שעל מנת לחוש את האנדורפינים שוטפים את מוחנו אנו נדרשים למאמץ גופני משמעותי, אז למרות הפרס שמגיע בסוף התהליך, הרבה מאתנו מוותרים על התענוג ומעדיפים לנוון את עצמנו למוות.

גיבורי מכון הכושר:

ההתנגדות או ההתגברות על תאוות הוא ניסיון קשה במאבק המתמשך של חיינו בין הגוף לנשמה, אבל אם תוצאות אי אפשר להתווכח. ככל שאנו מתגברים על יצרינו הפחות טובים אנו משפרים את איכות חיינו. כך קורה למשל עם תזונה נכונה וויתור על לא מעט פחמימות, סוכרים ושומנים הקורצים לחיך וכך גם בשיפור הכושר הגופני – באימון הגוף, תחת הטלתו בכורסת טלביזיה עם פירורי תפוצ'יפס שומניים הנחים על טרנינג מוכתם.

ככל שנדחק משקולות כבדות יותר, שרירינו ישתרגו וימשכו מבטי הערצה מהסביבה, ככל שנשחה למרחקים ארוכים יותר ובקצב מהיר יותר ספיקת הריאות שלנו תעלה וגופנו יהפוך למשולש הפוך לשמחת המראות שנשתקף מהן, ככל שנרכב יותר על אופניים בכבישים ובשטח, נרוץ קילומטרים רבים בכל יום, נגיר זיעה ונשתה מים כמו גמלים, יודה לנו גופנו על הטיפול המסור שאנו מעניקים לו. ההשתפרות וההתקדמות ביכולות הגופניות הם פונקציה ישירה של כמות ההתנגדות וההתגברות על אתגרים קשים שנציב להשגתם.

המלצות הרמב"ם למתי ובאיזה תנאים כדאי להתאמן:

"אין ראוי שתהיה ההתעמלות כי אם על ריקות האיסטומכא (קיבה) וניקוי מן המותרות השתן והיציאה. לא יעשה התעמלות בחום חזק ולא בקור חזק, והטוב שבעתיים להתעמלות – תחילת היום, אחר אשר ייעור האדם משנתו ואחר הניקוי מן המותרות (צרכים). וכמו שהתנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה לאחר המאכל כולה רעה ומזיקה מאוד. ראוי אחר המאכל שיתעמל מעט באורך ביתו שיפול מאכלו בתחתית האסטומכא ויתחמם עד שיתבשל ויתעכל".

יתרונות הגוף המאומן:

"ההתעמלות היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים… ההתנועעות וההתעמלות ידחה נזק, רוב ההנהגות הרעות אשר יתנהגו בהם רוב האנשים" (הרמב"ם).

מעבר לתחושת הרוממות שלאחר אימון, קיימת הרגשת חיוניות, נמרצות וחידוד השכל שיכול להתפנות לעיסוקיו מבלי להטריד את עצמו בנושאי בריאות הגוף. אין לבטל גם את הנראות האטרקטיבית שאימון קבוע מעניק לגופנו כלפי הסביבה מה שישפר פלאות גם את הביטחון העצמי (במידה בבקשה).

יתרון גדול שנותן לנו הגוף המאומן מעבר לכל הדברים המידיים והנראים, הוא גם ובעיקר את חיזוק התובנה של הקשר בין התגברות על, להתפתחות אל… ולא רק ברובד הגופני – או כפי שאמר איוב: " ומבשרי אחזה אלוה"

על אנדורפינים, מנוחה, מכון כושר והרמב"ם

על אנדורפינים (מתוך ויקיפדיה):

"אנדורפינים (באנגלית: Endorphin) הם חלק מקבוצה של חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח, ומסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח. יש המכנים את האנדורפינים "מפתחות לגן עדן" בשל יכולתם לשלוט בהנאה וכאב… האנדורפינים משתחררים בעת פעילות גופנית מאומצת, יחסי מין, שמחה, חיוך, צחוק, עיסוי ואף במהלך השינה…"

ואם תשאלו כל מי שחווה את התחושה המרוממת של אחרי אימון גופני תקבלו את אותה התשובה: הנאה צרופה, נמרצות וחיות עוצמתית, מחשבה בהירה, מיקוד וריכוז. ומי לא היה רוצה שתחושה כזאת תלווה אותו כל יום ואם אפשר, כל היום. אם כך למה כולנו לא רצים מרתונים או מתחרים בתחרויות של איש או אשת ברזל, רוכבים את עצמנו לדעת עם אופני הרים או כביש וצולחים פעמיים בשבוע את הכנרת?

טבע האדם להיות במנוחה:

טבע האדם הוא להיות במנוחה. ואם לא היו לנו כל כך הרבה רצונות וצרכים למילוי היינו נשכבים במיטה עם חיוך טיפשי מרוח על השפתיים ונהנים מהחיים. וזהו תמצית הדיסוננס של חיינו – מצד אחד אנו רוצים להיות במנוחה כי הבורא נמצא במנוחה תמידית (כי אין לו חסרונות שצריך להשלים ומכאן כל רצונותיו וצרכיו מלאים) ואנו כברואיו רוצים להידמות לו כי עמוק בתוכנו אנו יודעים שזה המצב האידיאלי שאליו צריך לשאוף (וגם כי אנחנו גם קצת עצלנים…), מצד שני, אין דרכינו דרכיו ואין מחשבותינו מחשבותיו וכל עוד לא נתקרב יותר לאזור חיוג "הבורא", נצטרך להיות תמיד בתנועה מתמדת ולזוז על מנת למלא את החסרונות, הצרכים והרצונות שלנו. ומאחר שעל מנת לחוש את האנדורפינים שוטפים את מוחנו אנו נדרשים למאמץ גופני משמעותי, אז למרות הפרס שמגיע בסוף התהליך, הרבה מאתנו מוותרים על התענוג ומעדיפים לנוון את עצמנו למוות.

גיבורי מכון הכושר:

ההתנגדות או ההתגברות על תאוות הוא ניסיון קשה במאבק המתמשך של חיינו בין הגוף לנשמה, אבל אם תוצאות אי אפשר להתווכח. ככל שאנו מתגברים על יצרינו הפחות טובים אנו משפרים את איכות חיינו. כך קורה למשל עם תזונה נכונה וויתור על לא מעט פחמימות, סוכרים ושומנים הקורצים לחיך וכך גם בשיפור הכושר הגופני – באימון הגוף, תחת הטלתו בכורסת טלביזיה עם פירורי תפוצ'יפס שומניים הנחים על טרנינג מוכתם.

ככל שנדחק משקולות כבדות יותר, שרירינו ישתרגו וימשכו מבטי הערצה מהסביבה, ככל שנשחה למרחקים ארוכים יותר ובקצב מהיר יותר ספיקת הריאות שלנו תעלה וגופנו יהפוך למשולש הפוך לשמחת המראות שנשתקף מהן, ככל שנרכב יותר על אופניים בכבישים ובשטח, נרוץ קילומטרים רבים בכל יום, נגיר זיעה ונשתה מים כמו גמלים, יודה לנו גופנו על הטיפול המסור שאנו מעניקים לו. ההשתפרות וההתקדמות ביכולות הגופניות הם פונקציה ישירה של כמות ההתנגדות וההתגברות על אתגרים קשים שנציב להשגתם.

המלצות הרמב"ם למתי ובאיזה תנאים כדאי להתאמן:

"אין ראוי שתהיה ההתעמלות כי אם על ריקות האיסטומכא (קיבה) וניקוי מן המותרות השתן והיציאה. לא יעשה התעמלות בחום חזק ולא בקור חזק, והטוב שבעתיים להתעמלות – תחילת היום, אחר אשר ייעור האדם משנתו ואחר הניקוי מן המותרות (צרכים). וכמו שהתנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה לאחר המאכל כולה רעה ומזיקה מאוד. ראוי אחר המאכל שיתעמל מעט באורך ביתו שיפול מאכלו בתחתית האסטומכא ויתחמם עד שיתבשל ויתעכל".

יתרונות הגוף המאומן:

"ההתעמלות היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים… ההתנועעות וההתעמלות ידחה נזק, רוב ההנהגות הרעות אשר יתנהגו בהם רוב האנשים" (הרמב"ם).

מעבר לתחושת הרוממות שלאחר אימון, קיימת הרגשת חיוניות, נמרצות וחידוד השכל שיכול להתפנות לעיסוקיו מבלי להטריד את עצמו בנושאי בריאות הגוף. אין לבטל גם את הנראות האטרקטיבית שאימון קבוע מעניק לגופנו כלפי הסביבה מה שישפר פלאות גם את הביטחון העצמי (במידה בבקשה).

יתרון גדול שנותן לנו הגוף המאומן מעבר לכל הדברים המידיים והנראים, הוא גם ובעיקר את חיזוק התובנה של הקשר בין התגברות על, להתפתחות אל… ולא רק ברובד הגופני – או כפי שאמר איוב: " ומבשרי אחזה אלוה"

עולם השקר

 

"כי בשעה שהקב"ה רצה לברוא את האדם, הוא נמלך במלאכי השרת. היו שם ארבע כיתות מלאכים: מלאכי שלום, מלאכי צדק, מלאכי אמת ומלאכי חסד. מלאכי שלום אמרו, אל יברא, כי כולו קטטה. מלאכי צדק אמרו, יברא, שעושה צדקות. מלאכי חסד אמרו, יברא, שהוא גומל חסדים. מלאכי אמת אמרו, אל יברא, שכולו שקרים." – (בראשית רבה)

עולם השקר – המטריקס:

העולם שלנו נקרא 'עלמא דשיקרא' – עולם של שקר. עולם בו האמת מסתתרת מאחורי מסכים, לבושים וקליפות –  נחבאת לה בגופנו הפיזי, בנפשנו המבולבלת ובטבע הסובב אותנו. והטבע מבלבל את דעתו של האדם וחזק הוא הרגש גופו ומאמין הוא בקלט חושיו – ומה שמעבר להם לא קיים. ואז, כל שנותר הוא לחיות בצורה מיטבית את העולם הזה ולנסות ליהנות ממה שיש לו להציע גם אם ההנאות בו נמוכות וקצרות טווח וגם אם נשמתו זועקת ממצולות נפשו להשתחרר מכבלי הגוף המגביל שעוטף את האדם בבורות.

וכך מתאר זאת Cypher, הבוגד מהסרט מטריקס, כשנפגש במסעדה שבעולם המכונות עם הסוכן Smith המרושע:

maxresdefault

Cypher: You know, I know this steak doesn't exist. I know that when I put it in my mouth, the Matrix telling my brain that it is juicy and delicious. After nine years, you know what I realize

Ignorance is bliss

השקר – מחויב המציאות

השקר מחויב המציאות בעולם של בחירה חופשית שבו אפשר לבחור בין הטוב והרע, בין האמת והשקר. כי אם האמת הייתה גלויה אף אחד לא היה יכול להתכחש למציאות הבורא והיינו הופכים למלאכים.

עולם מלשון העלם. התשתית לבריאת העולם הוא העלם האמת ורק אחרי שנגלה אותה, יהפוך עולמנו לעולם האמת. במדרש מבראשית רבה, מתואר שהבורא לקח את האמת, השליכה ארצה ואמר למלאכים: תעלה אמת מהארץ, שכתוב: "אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" – תהילים פרק ה'. (שימו לב שגם ראשי התיבות של הפסוק א-מ-ת). ואומר הבעל שם טוב, אם האמת נמצאת על הארץ אין בעיה לאחוז בה, היא נגישה לכולם. אלא שהקושי הוא שכדי להרים אותה צריך להתכופף, צריך ענוה. חסר ענוה ולכן אין אמת. תיקון הגאווה היא התחלה טובה להיפטר מהשקר שממלא את עולמנו.

סוף כל שקר להתגלות:

לשקר גם אין רגליים כי סופו להתגלות כי:

"אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מהזמן וחלק מהאנשים כל הזמן, אבל אתה לא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן" – אברהם לינקולן.

השקר גם חסר רגליים כי יש לו רק רגל אחת מהאות ק' (אותו קו ארוך שיורד כלפי מטה וכל המילה תלויה עליו) – לא יציב במיוחד אהה? ותראו כמה יציבה היא המילה א-מ-ת.

גם אם ננסה לשמור על דבר שקר מכל משמר, החיים יסדרו לנו את התפאורה שבו הוא ייחשף ותמיד זה יהיה בעיתוי הכי גרוע ובפורום האחרון שהיינו רוצים שבפניו זה יתגלה.

לזכור שקרים:

"הבעיה" עם שקרים היא שצריך לזכור אותם – את השקרים עצמם, למי אמרנו אותם, מתי זה נאמר ועד כמה זה מסתדר עם שאר השקרים באותו נושא… או כמו שאמר מרק טווין : "אם אתה אומר את האמת אתה לא צריך לזכור שום דבר."

שקר לבן:

על מנת ליפות מעט את השקר עטפו אותו בצבע לבן והפכו אותו לסוג של אמת מסולפת – כמו להגיד שלא מגיעים לחתונה בגלל התחייבויות קודמות למרות שאין כאלה (אני באמת לא אבוא אבל שלא ייעלב בעל השמחה…) לא ניכנס לנושא המורכב אם עדיף בכל מקרה לא לשקר גם אם זה עלול לפגוע במישהו, אז בואו נסגור שבתשעים אחוז מהמקרים, אל תצבעו את השקר בלבן ותקראו לו אמת. הנה, קיבלתם עשרה אחוזים של "משחק" עם שקרים לבנים. אבל תבטיחו לעצמכם שתשתמשו בהם בחוכמה ורק למטרות השכנת שלום (שלום בית, שלום בין אוהבים ורעים וכו').

דוגמא מעניינת אפשר לתת מהמקרא, עת הקב"ה מסלף במכוון את דברי שרה על בעלה אברהם כדי שלא ייפגע: וכך אמרה שרה כששמעה שבגיל הבלות היא תלד בן "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית, יח', יב'), וכך אמר הקב"ה לאברהם פסוק אחד אחרי, כששמע  את דברי שרה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית, יח', יג') ומשמיט הקב"ה את המילים " וַאדֹנִי זָקֵן" – וכך כתב רש"י על הנושא: "שינה הכתוב מפני השלום" – הקב"ה אכן שינה מהאמת, כדי שלא לפגוע בשלום הבית בין אברהם לשרה.

בקבלה משווים את השקר לסוס ואת האמת לאריה:

הפסוק מספר תהילים פרק קיז' – "לא בגבורת הסוס יחפץ …", מלמד אותנו שבורא העולם אינו חפץ בגבורה של סוס. הבורא חפץ בגבורת האריה כפי שאומר יהודה בן תימא במסכת אבות: "הווי גיבור כארי …". השוני בין גבורת הסוס לגבורת האריה היא שגבורתו של הסוס הינה גבורה חיצונית שעל פני השטח הוא נראה עוצמתי ובלתי מנוצח (בדיוק כמו השקר), אך האמת היא, שהסוס הוא בעל חיים עדין שמכה קלה באזור הקרסול יכולה להשבית אותו מפעילות לזמן רב.  גבורתו של הסוס חיצונית בלבד לעומת האריה ששאגה אחת שלו גורמת לכל חיות היער לרעוד מפחד.

על סוס ואריה, שקר ואמת 6 ו- 9:

המספר 6 מייצג את העולם הזה ואת השקר שבו: על פי תורת הקבלה, לכל אות יש שווי מספרי, המעניק לה משמעות נוספת. הספרה 6 מייצגת את מציאות העולם הזה שנברא בשישה ימים ויש לו גם ששה ממדים (ארבעת רוחות השמים, מעלה ומטה). המילה "סוס" כפי שראינו מייצג את העולם החיצוני: האות ס' = 60 = 6 (בגימטרייה קטנה), האות ו' = 6 והאות ס' = 60 = 6  (בגימטרייה קטנה) כך שהמילה סוס מאופיינת על ידי המספר: 666 (מספר השטן…).

גם המילה שקר מאופיינת על ידי אותה סיפרה: ש = 300, ק = 100, ר= 200. סה"כ – 600. השקר = 600 = 6 בגימטרייה קטנה.

ההפך מהמילה שקר היא המילה אמת ובצורה מפתיעה הספרה שצורתה הפוכה לספרה 6, היא הספרה 9 שהיא הספרה שמייצגת את המילה אמת: א=1, מ=40, ת=400. סה"כ-441= 9 בגימטרייה קטנה (חיבור הספרות). גם המילה אריה בגימטרייה שווה 261 = 9 בגימטרייה קטנה.

למה התורה מתחילה דווקא באות ב'?

התורה מתחילה עם האות ב' (בראשית)  ולא באות א' (כפי שהיינו מצפים שיקרה). כדי להבין את הסיבה נקשר בין המשפט שעל שלושה דברים עומד העולם (תורה, עבודה וגמילות חסדים) לחלוקת אותיות האלף בית לקבוצות של שלוש. מזה לומדים שאם התורה הייתה מתחילה באות א' והיינו לוקחים את שלוש האותיות הראשונות בא"ב העברי ומחברים את ערכם המספרי, התוצאה שהייתה מתקבלת תמיד היא  6 – בגימטרייה רגילה ובגימטרייה קטנה, כך:

א, ב, ג : א=1, ב= 2, ג= 3 סה"כ = 6

ד, ה, ו : ד=4, ה= 5, ו= 6 סה"כ = 15= 6 בגימטרייה קטנה

ז, ח, ט : ז= 7, ח = 8, ט=9 סה"כ = 24 = 6 בגימטרייה קטנה

וכך עד סוף הא"ב העברי. והתוצאה 6 כפי שראינו היא שקר (ושגם המילה שקר היא בגימטרייה 600 = 6)

התורה מתחילה באות ב', ואם נתחיל ממנה את השלישיות, נראה שהתוצאה תהיה תמיד 9 בגימטרייה רגילה ובגימטרייה קטנה, כך:

ב, ג, ד : ב= 2, ג=3, ד=4 סה"כ = 9

ה, ו, ז : ה= 5, ו = 6, ז = 7 סה"כ = 18 = 9 בגימטרייה קטנה.

כך עד סוף הא"ב העברי. כאשר אנו מתחילים את התורה באות ב' תמיד נקבל את התשובה  9. ו- 9 היא אמת (שגם הגימטרייה הקטנה של המילה אמת היא 441 = 9).

מין הוכחה מתמטית מעניינת לקשר בין התורה לאמת.

לשקרים יש תכונה טובה אחת

אבל רק אחת!

והיא, שבאמצעות השימוש בהם אפשר לנתח את הנושאים הדורשים תיקון. כל שנדרש הוא להבין למה אנחנו משקרים ומשם הדרך תהיה קלה לעשות את רשימת הקלקולים שלנו הדורשים תיקונים (מלבד נושא הטיפול באמירת שקרים כמובן…)

אם אנחנו מעצימים תכונות שיש בנו (כמו לעגל ציוני פסיכומטרי כלפי מעלה, להוסיף קילומטרים פיקטיביים למסלול הריצה היומי, לעגל כלפי מטה את המשקל וכו') אנו רוצים לזכות ביותר הערכה וכבוד, אם אנחנו משקרים לאשה שעבדנו כל הלילה כשבעצם התהוללנו במועדונים מפוקפקים עם נשים שאמרו את אותו הדבר לבעליהם, אנו מסתירים את תאוותינו למין השני מפני האדם החשוב בחיינו, אם אנחנו משקרים למנהלינו על עבודה טובה שביצענו למרות שפלוני היה אחראי לה אבל אנחנו מנצלים את ענוותנותו לטובתנו, אנו מבקשים להתחנף ולשאת חן למי שאנו רואים בו את המקור לפרנסתנו…

וכך נדרשים אנו לחקור את שקרינו ולדלות את הטוב היחידי מתוכם – לזקק את ההמידות והערכים בחיינו שראוי לתקנם – טיפול בגאווה, בכבוד, בזוגיות, בלשון הרע וכיו"ב.

סיבות רבות לשקרים

ורבים הם מני ים עד כדי כך שהעולם כולו נקרא על ידי חכמינו עולם השקר – עלמא ד'שקרא, והוא נקרא כך כי מי ששולט בו על פי הזוהר הקדוש הוא השטן (הוא יצר הרע, הוא גם מלאך המוות וגם מספרו 6-6-6…) שתפקידו העיקרי להסתיר את האמת מעיניהם של בני האדם. וכך בהשראת השטן שבה לבלבל אותנו בכחש, אנו משקרים בלי בושה מכל הסיבות הלא נכונות.

ודברי שקר גורמים ללחצים ופחדים מפני החשש להיתפס. תחושת המבוכה והבושה שנחוש עת נתפסנו בקלקלתנו, מזכירים במעט את אי הנעימות והכלימה שמצפים לנו בבית דין של מעלה אחרי שנסיים את טופס הטיולים בעולם הזה – איך נוכל להצדיק את מעשינו כשעמוק בתוכנו ידענו מה הייתה צריכה להיות הדרך הנכונה ובכל זאת בחרנו בדרך אחרת רק מפני שהייתה קלה יותר.

להיתפס בדבר שקר זה המקביל הגשמי לאותה תחושת בושה רוחנית כשחיינו עוברים כסרט נע אחרי מותנו. כי לשקר קל הרבה יותר מפני ההתמודדות, הקשה לעיתים, עם האמת.

שקר שהופך לאמת:

אחד החששות הגדולים הוא שלאורך זמן אנו עלולים להתבלבל ולהאמין ששקר הוא אמת ואמת היא שקר. ככה זה כשנמצאים בתוך מערבולת של שקרים שקשה כבר להבחין ביניהם. ואז אם אומרים שקר מספיק פעמים והוא הופך למעין עיוות האמת ולמושכל חדש בתת ההכרה שלנו, הרי מעתה הוא יתחיל גם לנהל את חיינו ואפילו לא נרגיש בכך – הוא ישפיע על האינטואיציה שלנו, על השיקולים בבחירות שניקח בחיינו וירחיק אותנו מן האמת לאחר הררי השקרים שבנינו החוסמים אותה מלהתגלות שוב בתוכנו.

וכך אמר יוזף גבלס ימ"ש, שר התעמולה של הרייך:

"שקר קטן עשוי להיות כזה שלא יאמינו לו כלל, אבל שקר גדול, אם נחזור עליו מספיק פעמים, בסופו של דבר יהפוך בדעת הבריות לאמת"

כמה אמיתות יש?

על מנת שלא להגביל את עצמנו לאמת אחת ויחידה (מה שעלול לזעזע את אושיות קיומנו), פיתחנו משפטים סמי אכסיומטיים דוגמת: "כל אחד והאמת שלו" או "איש באמונתו יחיה" (שזה שיבוש של דברי הנביא חבקוק שטען ש"צדיק באמונתו יחיה" (ב,ד)). לא פעם אלו משפטי כיסוי לתפיסה הדוגלת בכך שאין בכלל אמת, וממילא, אפשר לעשות ככל העולה על רוחנו. מה שמוביל למשפט מפורסם אחר: "אכול ושתה כי מחר נמות…"

 

משל הפירמידה

אם נציב לדוגמא שני אנשים שיצפו בפירמידה, האחד מן הצד והשני  ממבט על, הרי הראשון יראה משולש דו ממדי והשני ריבוע דו ממדי כשבעצם מדובר בפירמידה תלת ממדית. כל אחד מהצופים בטוח במראה עיניו וטוען לאמת הנמצאת בצד שלו.

החושים מתעתעים בנו אבל לא רק. גם ברבדים עמוקים יותר של רגש, שכל ונפש אנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהאמת המוחלטת בידינו כשבעצם אוחזים אנו רק בהיבט אחד שלה.

אז מה כדאי לעשות – רעיונות להורדת מינון השקרים בחיינו (ובכך גם לקרב את עולם האמת…)

  1. לדמיין את שקרינו כשלדים מפחידים הצפונים בארון סגור ואפל שבכל רגע יכול להיפתח ולגלות לעולם את תוכנו המביך. לדמיין את ארון הבדיות והכזבים שבנינו כארון מנייר שכל רוח קלה או ציפורן חדה יכולה לקרוע אותו לגזרים ואז אוי לבושה. לדמיין את יקירינו צופים אל תוך ארון שקרינו ולחפש את בית העלמין הקרוב שבו נוכל לקבור את עצמנו.
  2. לחשוב עד 10 בכל פעם שדבר שקר מזדחל לפינו. לבדוק בשכל עלות מול תועלת – האם אי הנעימות של גילוי השקר בעתיד שווה את קניית השקט הזמני שנותנת אמירתו בהווה. בדרך כלל התשובה לכך תהיה שלילית אבל כדי לתרגל את העניין ולא לקבל את המשפט האחרון כעובדה מניסיונם של אחרים, נספור לאט בלב, נעשה חשבון נפש קצר ונבער אט אט את השקרים מקרבנו והפעם מניסיוננו.
  3. לעשות רשימה של השקרים שסיפרנו לעצמנו, למשפחתנו, לחברינו, למכרינו ולסתם לזרים שפגשנו באקראי ולכתוב לידם את הסיבה לכך. את הגורמים והמניעים לשקרינו אפשר לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות: האחת היא על מנת להסתיר תאוות, ריגושים או התמכרויות שהאחר לא רואה אותם בעין יפה, השנייה נובעת מעניינים של גאווה וכבוד והשלישית מגיעה מפני דרכי שלום, מה שנקרא שקרים לבנים. לאחר הכנת הרשימה יש לקבל שתי החלטות חשובות: האחת היא שלא להוסיף לרשימה עוד שקרים והשנייה היא רידודה בצורה מסודרת מהכבד לקל – משקרים שגילויים יגרום לנו לחפש איפה לקבור את עצמנו ועד לסומק קל בלחיים.
  4. ללמוד מרשימת השקרים שכתבנו איזה קלקולים טבועים בנו ושאותם כדאי לנו לתקן. האם אנחנו רודפים אחרי הכבוד ונהנים מחנופה? האם תאוות חומריות ממכרות אותנו אליהן ולשקרים הניתזים מהם? האם אמירת שקרים היא הדרך המועדפת להתקבל לעבודה או לשפר עמדות בעבודה קיימת? האם זוגיות הבנויה משקרים יכולה להימשך "עד שהמוות יפריד בינינו?"
  5. לשנן ולומר לעצמנו את המשפט הנפלא של מרק טווין: "אם אתה אומר את האמת אתה לא צריך לזכור שום דבר."
  6. לדעת שנקודות מבט שונות על אותו נושא יכולות להוביל לאמיתות שנראות סותרות האחת את רעותה כשבעצם הן משלימות זו את זו. לדעת שמגבלות הזמן והמקום יחד עם המושכלות השונה המבדילה בין אדם לאדם, גורמות לאמת להישבר לחלקים ולתת לה פנים שונות. רסיסי האמת אינם שקרים אלא זוויות שונות של אותו הנושא ולפני שנצעק על האחר שהוא שקרן, ננסה לבדוק מאיזה זווית רואה האחר את האמת שלו.
  7. לא לוותר על החיפוש אחר האמת האחת והיחידה שממנה נגזרות כל חצאי, רבעי ושאר שברי האמת המלווים את חיינו ולהאמין לדוד המלך שכתב בתהילים שה-"אמת מארץ תצמח". שהיא נמצאת על פני האדמה ואם נתור אחריה בגוף, בלב, בשכל ובנפש היא תתגלה בפנינו כתצרף מרהיב שעושה שכל ומרחיב בינה לכל מה שקרה, קורה ויקרה.

 

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑