טיפה בים על בתי כנסת ואמונה בתקופת השואה

בכל שנות נדודי ישראל עמד בית הכנסת במרכז חייו הציבוריים והפרטיים ובייחוד הורגש הדבר הזה אצל יהודי פולין. כאן שימש בית הכנסת בית עם אמיתי להמוני העם; בו חישלו את האחדות הישראלית; בו שפכו את מרי לבם בפני ריבון העולמים, בו שמעו תורה מפי גדולי הדור, בו נתכנסו לשמוח ביום שמחה וחג ובו מצאו מקלט ביום צרה

פולין – מדינה ללא יהודים 
מ-3.5 מיליון יהודים לפני המלחמה נותרו כמה אלפים בודדים. בתי כנסת לעומת זאת יש גם יש
כאלה שנחרבו ושוקמו, כאלה שנחרבו ולא שוקמו ובתי כנסת מפוארים יותר מכנסיות…

בית הכנסת Temple  בקרקוב

נחשב לבית הכנסת הרפורמי הראשון על אדמת מזרח אירופה ולאחד מבתי הכנסת היפים, המפוארים והגדולים ביותר בעיר קרקוב. נוסד בשנת 1860, ביוזמת חברים מקומיים בתנועת ההשכלה בפולין.

עם כיבוש פולין בתחילת מלחמת העולם השנייה, השתלטו כוחות נאצים על בית הכנסת טמפל והפכו אותו למחסן. עם זאת, בניגוד לשאר בתי הכנסת בעיר, שבהם זרעו הגרמנים הרס רב, החלק הפנימי של בית הכנסת טמפל כמעט ולא ניזוק.

"אויבי ישראל ושונאי תורתו שופכים את חמתם לא רק על בני אדם אומללים אלא גם על אבני בתי כנסיותיהם"

תולדות יהדות פולין בת אלף השנים חרותות היו על כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשיות שעמדו בה, ומן המעט ששרד אנו יכולים ללמוד על העושר הרוחני והאמנותי שנשדד ושהושחת ביד זדונית ומתוך שנאה תהומית. במקומות בהם נתלשו התושבים היהודים מפעולות האויב, הצעד הראשון לאחר גירוש היהודים היה חורבן בתי הכנסיות.

בית הכנסת שהוחרב בקרשניק

כמו חלק גדול באזור לובלין, היה קרשניק מרכז גדול של יהדות, עם 5,000 יהודים (כמעט 50% מהאוכלוסייה) לפני מלחמת העולם השניה. במהלך המלחמה, נשלחו יהודים למחנה עבודה, בשם בודזין, שם האסירים עבדו על ייצור מטוסים.

רבבות יהודים נענים ונהרגים על קידוש השם, ברצותם להגן על בתי הכנסיות בקהילות ישראל שעל אדמת פולין. יש ו"מזלם משחק להם" והם נאלצים לשלם "רק קנס" על שהציתו "בעצמם" את בתי תפילותיהם. 

 

דין-תורה עם ריבונו של עולם

התרחש בתחילת נובמבר 1942. אין מדובר בסנהדרין קטנה, כי אם על שלושה יהודים לבושי קיטלים שלפניהם דלקו נרות שחורים. הם היו סניגור, קטיגור וגואל. הקטיגור האשים את היהודים על שעברו על מצוות התורה. חטאיהם רבים מספור, ולכן הם חייבים מיתה. ואילו הסניגור טען שאפילו חטאו היהודים, עדיין אין להשמיד את התינוקות שלא חטאו, ושהיהודים כבר עברו את כל שבעת מדורי הגהנום ונענשו על כל חטאיהם, ועתה יש לסלוח להם על עוונותיהם. בפסק הדין שאותו קבע הגואל נאמר שאמנם החטאים כבדים מאד, אך אפשר שה' יכיר ברגשי החרטה והתשובה של היהודים, ויציל אותם. היהודים התחילו להתפלל ולומר פרקי תהילים, אך הישועה לא הגיעה…

רבי לייבלה על אמונה בתקופת השואה

יהודים, הגידו לי, מה היה אילו נתן היטלר ליהודים את הברירה שנתנו צוררי ישראל בכל הזמנים והתקופות – להמיר את הדת או להישמד – האם יהודי דורנו הכופרים, הלא מאמינים, היו עומדים במבחן, כמו שהתנסו הדורות הקודמים? רק בודדים…היו מקדשים את השם…הפעם מדובר לא בדת אלא ב"דם" ב"גזע". כאן אין מקום להתחמקות. מאמין, אפיקורס, מתבולל, מומר עד הדור השלישי… יהודים ששנאו את בני עמם…פורעים את חוב הדמים…ישראל ערבים זה בזה, האם בתורת הגזע והדת אין אצבע אלוקים האם זה רק מקרה?… 

(רבי לייבלה עונה לדברי רבי חיים בויכוח ביום הכיפורים על שאלותיו הקשות למה אבא הורג את ילדיו… למה ניספו כל כך הרבה צדיקים… שניהם הלכו יחד בדרכם האחרונה בשעת האקציה בחודש כסליו)

צוואתו של יוסל רקובר – שיחה אחרונה עם אלוקים לפני מותו

אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו. על פי קרני השמש החודרות מבעד לאשנב הקטן של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה..
עתה באה שעתי, וכאיוב יכול אני לומר – ואין אני היחיד שיכול לומר זאת: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.. בן ארבעים אנוכי, וכשאני משקיף עתה אל שנותיי שעברו, יכול אני לומר בבטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו, כי חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה פנים, אך מעולם לא התנשאתי. ביתי היה פתוח לכל, והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות. עבדתי את אלוקי בהתלהבות, ובקשתי היחידה אליו הייתה לעבדו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אין אני יכול לומר, לאחר כל מה שעברתי, כי יחסי לאלוקים לא נשתנה. אך יכול אני להגיד, בכל הביטחון אשר בי, כי אמונתי לא נשתנתה כמלא הנימה. לפנים, עת שבעתי טוב, יחסי אליו היה כאל מי שמשפיע בלי הרף את חסדיו עלי, ותמיד נשארתי חייב לו בעד זה, עתה יחסי אליו כאל מי שחייב גם לי משהו…
אני גאה על שיהודי הנני. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו.
אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.
אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם.
אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו… אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.
ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליוננו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך.
ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף…
מחל לאשר ניאצו את שמך, לאשר הלכו אחרי אלוהים אחרים, לאשר נעשו אדישים כלפיך. כל כך ייסרתם, עד שאיבדו אמונתם כי אביהם אתה, כי אב אחד לכולנו.
ואם אינך אלוקי, אלוהיהם של ימי אתה? אלוקי הרוצחים?
אין אני יכול לשבחך על המעשים שאתה סובל. אך אני מברכך ומהללך על עצם קיומך, על גדולתך הנוראה, שהיא כנראה כה אדירה, שכל המתרחש עתה כאין וכאפס הוא בעיניך. אך דווקא משום שהנך כה גדול ואנוכי כה קטן הנני, אבקש ממך, אתרה בך, למען שמך: חדל נא להראות את גדולתך על ידי זה שהנך נותן לייסר את האומללים.
אין אני מבקש כי תייסר את האשמים. הם יתייסרו לבסוף על ידי עצמם. כי במותנו מת מצפונו של עולם, כי עולם שלם נרצח עם מותו של ישראל.
העולם יאכל את עצמו ברשעתו שלו, הוא יטבע בדמו שלו.
אין המוות יכול לחכות עוד, ועלי לסיים את כתיבתי. מהקומות שמעלי הולכות ונעשות היריות חלשות מרגע לרגע. עכשיו נופלים אחרוני המגינים, ואיתם גוועת ורשה הגדולה, היפה, יראת האלוקים, ורשה היהודית. השמש נטתה לשקוע, ואני מודה לאלוקים על שלא אראנה עוד.. בעוד שעה לכל היותר, אהיה עם אשתי וילדי, ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו. באותו עולם יותר טוב, בו אין ספקות, ובו אלוקים שולט יחיד הוא.
אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון.
הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס.
ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע.
ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.

שמע ישראל, ה' אלוהנו, ה' אחד -בידך אפקיד רוחי.

סרטן הנפש

פנסים צהובים שועטים לעברי מן האפלה. ממתין אני לבואם ללא ניע, מביט לעברם באימה. קרובים הם אליי עד מאוד, ולנוס מפגיעתם לא אוכל. פי פעור, לשאוג אני רוצה, אך קולי נדם. רגליי שוקעות לאיטן בקרקע לוהטת, בביצת אש טובענית. אני קופא על עמדי, וקולות שונים בראשי מדברים: "המלט מן התופת!", זועקת התבונה שבקרבי, "השפל קומתך לצו הגורל", לוחש באוזני אשמדאי. ואני, על מקומי קופא.

והאדמה, בטנה גועשת, לוכדת אותי בלהבותיה הפנימיות, סופחת את גופי, וצחנה מזוויעה של גופרית, חורכת בנחיריי, מדמיעה את עיניי, מבעירה את מחלפותיי,  וגופי, לאיטו נאכל.

כוחי תש. נכנע אני לאיתנים כבירים שערב הנני לחכם, נכנע ללא קרב, ניצב אל מול תהום הנשייה ללא מאבק, מבלי להשיב מלחמה, וגופי נאכל.

והפנסים הצהובים מגיעים אליי ואינני חושש עוד מפניהם. טובים הם לי.

והפנסים הצהובים שולים את שאריותיי מכרסה הרעבתנית של האדמה הרעה, ועיניי קרועות לרווחה, והפנסים הצהובים מניחים אותי על קרקע בטוחה, ואני מביט בחרדת כבוד אל תוך הצהוב  הזה, והוא מביא מזור לגופי, ואני מזהה בתוכו עטרה תכולה של שלווה, של שקט, של רוגע, וקול מלאכי בוקע ממנו ואומר "לא עוד כצאן לטבח".

"אבא", אני זועק אל תוך העלטה הצהובה.

פרץ אור פתאומי, סימא לרגע קט את עיניי, וכשהתרגלתי לנוכחותו המסנוורת, הבחנתי בקרן, אשתי, מביטה לעברי בעיניים חרדות.

גופי היה שטוף זיעה.

"הבהלת אותי" אמרה לי. "חלום רע?" שאלה.

בשעון המעורר שניצב על השידה התחלפו הספרות הזרחניות והתייצבו על השעה   02:00.

"אבא מת." אמרתי.

סימן השאלה על פניה של אישתי התחלף בסימן קריאה כשצלצול טלפון צורמני הדהד בין כתלי הבית, מערער באחת את הדממה המרגיעה של ממלכת הלילה. הרמתי במהירות את האפרכסת מעריסתה בכף ידי הלחה אל אוזני ולאחר מספר שניות השבתיה חזרה לכנה.

"המצב של אבא הדרדר, ויש חשש שהוא לא יעבור את הלילה ."

ניגשתי לחדר האמבטיה בצעדים כושלים ושטפתי את פניי במהירות. הבטתי במראה שהייתה תלויה על אריח קרמיקה בצבע ורוד ואבי הביט בי בעיניו התכולות וחייך. כאב ראש פתאומי אחזני והתמוטטתי על רצפת החדר. עיניי הפיקו דמעות אך קול בכי מפי לא נשמע. ידעתי שזה נכון. ידעתי שסופו הגיע ואחות המחלקה של פנימית א' באסף רופא שהתקשרה לפני מספר דקות, שיקרה למעני.

התרוממתי בכבדות מן הרצפה, נלחם בהלמות הפטישים שבראשי והבטתי בשנית, בחשש אל המראה. בבואתי השתקפה לנגד עיניי ושלווה פתאומית אפפה אותי. הסבל הנורא הסתיים. נשמתו יצאה לחופשי מאסורי גופו המרקיב.

כעבור חמש דקות, כבר הייתי במכוניתי, שם פעמיי לבית החולים. הכבישים יהיו ריקים ובמהירות מופרזת, אוכל לגמוע את הדרך מרעננה לאסף הרופא בפחות מחצי שעה. פחות מחצי שעה של חשבון נפש מול אבי בדרכי אליו, פחות מחצי שעה של חשבון נפש מול הבורא שהחליט לצרפו לשורותיו.

מעולם לא הקדשתי מחשבה על הקורות את אבי, על ימות נעוריו בשנים הנוראות של מלחמת העולם השנייה, על התמודדותו מול האובדן של יקיריו שאותם לא הכרתי. מעולם לא פצה את פיו על השואה. מעולם לא שאלתי אותו על כך…

חששתי מפתיחתה של תיבת השרצים הגדולה בהיסטוריה שבה אבי נטל חלק כקרבן. חששתי מהשפעתה על דרך החיים האנוכית שלי. חששתי להתמודד. העדפתי את עיניי לעצום, את אוזניי לאטום, את פי להחריש ולא להביט נכוחה אל מול שברי התמונות שהתרוצצו כשדים מזיקים בראשו של אבי.

לקראת יום הזיכרון לשואה, היה חי את זיכרונותיו, מקיף את עצמו בחומה בצורה, מתבוסס בפלצות שאותן חווה על בשרו ונשמתו, ושותק.

בעודי חוצה את צומת רעננה לקראת נקודת הציון הבאה בצומת גהה, צפו בי זיכרונות הילדות שלי תחת עננת השואה. ילדות בודדה בבועת מוך רכה ואוורירית שהפכה ברבות השנים לקליפה קשיחה ומחניקה. הייתי כזחל הפרפר המשתוקק לבקוע את הקליפה הקשה, לפרוש כנפיים ולעוף אל על.

רגשותיו של אבי לא נכללו במערכות השיקולים שלי, וממילא פרט לפנים זועפות על מרדנותי בכללי הבועה שלו, לא היה מתעמת עמי ומפנים. תמיד מפנים…

אז לא ידעתי כי הייתה זאת דאגה חסרת מעצורים של אב. דאגה מהולה באהבה, אותה חפץ להסתיר מפני, מחשש שהפגנת רגשות מהווה סימן של חולשה. אהבה מהולה בחשש תמידי פן פגע רע יכה בי בעולם של רשע ושנאה. לא ידעתי אז להשיב לאבי אהבה. גם לאחר צלילות חוזרת ונשנות למאגרי זיכרונות הילדות שלי, לא צף מתוכם המשפט הנדוש והפשוט כל כך " אני אוהב אותך אבא."

והצער והחרטה על כך קשים מנשוא. תקווה קלושה, של אדם הנאחז בקש על מנת לא ליפול לתהום, מחזקת אותי קמעה, אבא עדיין בין החיים ולפני שייפרד מן העולם הזה, עוד אספיק לומר לו את ארבעת המילים הללו שינפצו את הקונכיות בהן שכנו נשמותינו לאורך שנים כה רבות.

צומת גהה כבר מאחוריי, ואני בדהרה, שאולי אספיק לשוחח עמו ברגעיו האחרונים. ידעתי אמנם שהלב השתלט על מנגנוני החשיבה שלי, אך למי איכפת. אינני חייב ברגעים אלה דין וחשבון על מעשיי, אלא כלפי עצמי, אבי, אלוהים והאספלט השחור שנע במהירות תחת גלגלי מכוניתי.

אביו, שהיה הסב שלא הכרתי, מת ממכות ומרעב. שבעה מאחיו ואחיותיו נרצחו בדם קר במחנות המוות של הנאצים. אמו, סבתי, עברה טיפולי עקרות על מנת לעצור את זיהום הגזע העליון ביהודונים ארוכי אפים ותאבי בצע. ולאבי ששרד את התופת, הוענקה "מתנת" פרידה – "סרטן הנפש".

בסיבוב הגדול של צומת גנות, התובנה חלחלה בתוכי וזעם של חוסר אונים פרץ מגרוני אל הלילה השחור – " למה!!!!"

בשיחות הנפש הבודדות שניהלנו לאורך השנים, נהג אבי להציג את האדם כגרגר חול ביקום אינסופי של שדה אנרגיה אימתני. "האדם הוא גרגר חול שחייב כל הזמן להיות בתנועה – ליצור, לבנות ולתרום את מיטבו לאנושות. אך ברגע ששליחותו וייעודו בעולם הזה מסתיימים עליו להשיל את עורו ולהעביר את נשמתו לבורא. אל לא לאדם להיות נטל לחברה שאינה מעונינת עוד בשירותיו ", כך אמר אבי, ועל פי תזה זאת גם פעל.

ואמנם כל עוד היה בתנועה, כל עוד עבד, יצר  וכלכל את משפחתו, ידע כי יש תועלת בחייו בעולם הזה. עד אשר הגיע לגיל הפרישה. ואז המרה השחורה תקפה אותו בכל החזיתות. מרה שחורה שהציפה את כל זיכרונות ילדותו – את האימה והמוות.

השדים החלו להגיח מתוך העלטה וכרסמו בנשמתו השסועה, מטפטפים לתוכה את הרעל הממאיר של סרטן הנפש. הכתובת הייתה רשומה על פניו המדוכאות של אבי ואני לא ידעתי לקרוא. אימי לא ידעה לקרוא, כך גם אחיותיי.

אבי לקה בסרטן הנפש, זמן רב לפני שלקה בסרטן המעי הגס.

אבי נאכל מגידולים ממאירים של הגוף והנפש.

אבי יסיים את חייו בסבל וייסורים שהיו מנת חלקו בצעירותו.

אבי יסגור מעגל חיים של שברון גוף ונפש והשאלה המתרוצצת במוחי לא נותנת מנוח "במה חטא אבי שהיה עליו לעבור שני מדורי גיהינום בעולם הזה?"

חניתי במגרש החנייה ורצתי אל המעלית של בית החולים. המעלית עשתה את דרכה באיטיות לפנימית א' בקומה השלישית, שם שכב אבי. גל של אופטימיות הציף את מוחי. אני אספיק לומר לו שאני מצטער. אני אספיק לומר לו שאני אהבתי אותו לאורך כל השנים אבל לא אמרתי זאת מכל הסיבות הלא נכונות. אני אנשק אותו בלחיו ואשלח אותו אל המנהרה שבין העולמות עם הרגשה טובה. ואולי, אולי… אקבל את סליחתו.

ייחלתי לראותו כפי שהשארתיו באותו ערב, כשבטנו התפוחה עולה ויורדת חמש פעמים בדקה, כשכל הצינורות של קליטת המזון והתרופות ופליטתן עדיין במקומם…

דלת המעלית נפתחה וליד דלפק האחיות בכניסה למחלקה עמדו, ממררות בבכי, אימי ואחיותיי. הבחנתי גם באחות מוחה דמעה.

חבבו אותו האחיות והרופאים. איש נוח היה. ללא דרישות, ללא תלונות. תמיד ביטא את צערו על כך כי לטורח הוא. העריכו אותו האחיות והרופאים על עוז ליבו לעמוד בטיפולים ובבדיקות הכרוכים בסבל רב ובכאבים עזים, מבלי לפצות פה. כן, גם בימיו האחרונים הבליע פנימה את הייסורים הנוראים כשהגרורות הסרטניות החלו פוגעות ללא אבחנה בכל אבריו הפנימיים, במעי, בריאות, בכבד, בטחול…

"אילו יכולתי לשלוח יד בנפשי ולשים קץ למסכת המשפילה של הסבל והייסורים, לסיים בכך את עול הנטל של הטיפול במחלתי ולכלות לעד את חזיונות האימה שרצות במוחי, הייתי המאושר באדם", שח לי אבי בלחש לפני מספר ימים, בטרם אבדה הכרתו.

"נענש אני על כך שלא היה בי האומץ לשלוח יד בנפשי כשעוד הייתה לי היכולת הפיזית לכך. התאווה לחיים ותקוות השווא למציאת מזור למכאוביי, מנעו ממני להוציא את התכנית לפועל. ואז, הו אז, תשו כוחותיי, וכשכבודי נרמס תחת הריסות גופי, כל רצוני הוא לסיים את מסע חיי, אך המערכות קרסו ואין לאל ידי לסיימן בכוחות עצמי… בן, עזור לאיש זקן וחולה להיפרד מן העולם הזה בכבוד."

האחות שלחה אותי להיפרד מאבי לפני שיעבירו אותו לקומת המרתף, למקררים. הסרתי את וילון הניילון שהסתיר את מיטתו מהחולים האחרים שישנו אותה עת בחדר שבו בילה את החודש האחרון לחייו. דמעות זרמו לאורך תווי פניי ללא מעצורים וקול בכיי העיר את הישנים בחדר. ואני דווקא רציתי שהמתים בו יקומו לתחייה.

אולי אם אבכה חזק יותר…

אבי היה מכוסה כולו בסדין לבן פרט לחלק קטן מזרועו הימנית שהייתה חשופה. ראייתי הייתה מטושטשת מהדמעות, אבל כתם כחול הסב את תשומת לבי וכרעתי על ברכיי. מספר בן ארבע ספרות בצבע כחול ירקרק היה חרות בזרועו. אותו קעקוע שטני שהנאצים צרבו בזרועותיהם של היהודים לסמנם כבהמות לפני שחיטה. ראיתי זאת בעבר אצל אבי, וידעתי שאבי היה בעצם נידון למוות. מעולם לא ייחסתי לכך חשיבות רבה מדי, ואף הצעתי לו פעם, ברגע של בדיחות דעת, להחליף את הקעקוע המכוער בדרקון יורק אש או בפרח לב הארי…

אבי לא צחק.

וכעת, המספר הנורא, הזיכרון המוחשי ביותר של ניצול שואה, מקבל לנגד עיניי ממדים מפלצתיים של אמת נוראה, של אותו רעל סמוי, המחלחל באיטיות מן הזרוע, למחזור הדם, אל הלב, חודר כסוכן חרש אל מערכות הנפש הרעועות, מנפץ בצורה שיטתית את ההגנות, הורס ומשמיד מכל הבא ליד ומפיץ את ארסו כסרטן המתעצם עם כל כיבוש.

וברגע שהנפש עוברת לשליטתו של הסרטן, הכנעת הגוף, היא רק עניין של זמן. הסרתי את הסדין ביד אחת, מוחה את הדמעות שאינן ממאנות להיפסק בשנייה. ראשו ללא שיער, מההקרנות הרבות שעבר, בניסיונות חסרי סיכוי לבלום את התפשטות המחלה. פניו שלווים, צהובים, זכר לצהבת הקשה שבה לקה כשזרועותיו הקטלניות של הסרטן  פגעו ללא רחם בכבד. אף שריר בפניו לא נע. שפתיו סגולות, מבוקעות  ודם קרוש מכתימן.

והעיניים, אלוהים, העיניים…

הן היו פקוחות לרווחה. מישהו שכח לעצום לו אותן… ואולי לא.. רשתיות צהובות כמימי אגם מורעל עוטפות את תכול עיניו הטהורות, ואני מביט בהם ורואה בדמיוני את הפנסים הצהובים מן החלום.

אותם פנסים מגוננים שהצילו אותי מכוחות הרשע. ואני נושק לו על לחיו הקרה, לוחש לו בקול מקוטע  "אני אוהב אותך אבא", ומוסיף, "תודה".

הכרונולוגיה של השואה

1932 – 1918

11.11.1918 – כניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה

28.6.1919 – חתימת חוזה ורסאי

29.7.1921 – מינוי אדולף היטלר ליו"ר המפלגה הנציונל-סוציאליסטית

8-9.11.1923 – כישלון הפוטש של היטלר במינכן – היטלר נשלח לכלא

1924 – היטלר כותב את "מיין קמפף" (מאבקי) בהיותו בכלא

25.10.1929 – נפילת הבורסה בארה"ב

14.9.1930 – המפלגה הנאצית זוכה ב- 18.3% מהקולות

31.7.1932 – המפלגה הנאצית זוכה ב- 37% מקולות הבוחרים

1936 – 1933

30.1.1933 – היטלר מונה לקנצלר גרמניה

5.3.1933 – המפלגה הנאצית זכתה ב- 44% בבחירות לרייכסטג

20.3.1933 – הקמת מחנה הריכוז הראשון 'דכאו'

21.4.1933 – איסור שחיטה כשרה בגרמניה

10.5.1933 – שריפת ספרים ברחבי גרמניה

30.6.1934 – 'ליל הסכינים הארוכות'.

15.9.1935 – פרסום חוקי נירנברג – שלילת מעמד היהודים כאזרחים ואיסור התבוללות

7.3.1936 – צבא גרמניה נכנס לחבל הריין – הפרה נוספת של הסכם ורסאי

1.8.1936 – פתיחת אולימפיאדת ברלין

25.10.1936 – הקמת ציר 'רומא-ברלין' – חודש מאוחר יותר חוזה 'אנטי-קומטרן' בין גרמניה ליפן

1938  – 1937

28.5.1937 – צ'מברלין מתמנה לראש ממשלת בריטניה מוביל מנהיגות פייסנית מול גרמניה

16.7.1937 – הקמת מחנה ריכוז בבוכנוולד

13.3.1938 – ה"אנשלוס" – סיפוח אוסטריה לרייך

26.4.1938 – הוראת צו להחרמת רכוש יהודי באוסטריה

14.6.1938 – צו לסימון עסקים בבעלות יהודית בגרמניה

6-15.7.1938 – ועידת 'אוויאן' לטיפול בפליטים יהודים – ללא תוצאות

17.8.1938 – צו להוספת השם ישראל לכל הגברים היהודים ושרה לכל הנשים

26.8.1938 – הקמת "הלשכה המרכזית להגירת יהודים" בוינה בראשות אייכמן

29.9.1938 – ועידת מינכן לריצוי הגרמנים שאיימו לפלוש לצ'כוסלובקיה

5.10.1938 – סימון דרכוני היהודים באות J

9-10.11.1938 – 'ליל הבדולח' בעקבות התנקשות בדיפלומט גרמני בפריז

1939

15.3.1939 – כיבוש צ'כוסלובקיה והקמת 'פרוטקטורט בוהמיה ומורביה'

23.8.1939 – חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ עם חלק גלוי לאי לוחמה וחסוי לחלוקת פולין

1.9.1939 – פלישת גרמניה לפולין – פרוץ מלחמת העולם השניה

1.9.1939 – תחילת האותנסיה בגרמניה

3.9.1939 – בריטניה וצרפת מכריזות מלחמה על גרמניה

17.9.1939 – פלישת הצבא האדום למזרח פולין וסיפוחה לברה"מ

21.9.1939 – 'אגרת הבזק של היידריך' – לכינון יודנראטים בערי פולין.

28.9.1939 – השלמת כיבוש פולין ע"י הגרמנים

26.10.1939 – הקמת הגנרלגוברנמן במרכז פולין וסיפוח מערב פולין לרייך

23.11.1939 – צו של הנס פרנק מושל הגנרלגוברנמן המחייב את היהודים לענוד סרט שרוול

9.4.1940 – השתלטות הצבא הגרמני על דנמרק ונורווגיה

27.4.1940 – הימלר מורה להקים את מחנה הריכוז אושוויץ – המשלוח הראשון של אסירים פולנים

10.5.1940 – תחילת פלישת גרמניה למערב אירופה

10.5.1940 – צ'רצ'יל מחליף את צ'מברלין לאחר שהאחרון מתפטר

25.5.1940 – הצעה של הימלר לגירוש היהודים לאפריקה – 'תכנית מדגסקר'

10.6.1940 – איטליה מצטרפת למלחמה לצד גרמניה

14.6.1940 – פריז נכבשת על ידי הגרמנים. בהמשך תוך שבוע נכנעה צרפת.

27.9.1940 – חתימת הברית המשולשת בברלין בין גרמניה, איטליה ויפן

15.11.1940 – סגירת גטו ורשה

1941

1.3.1941 – הימלר מורה על הקמת מחנה בירקנאו (אושוויץ 2)

6.4.1941 – פלישה גרמנית ליוגוסלוויה ויוון

22.6.1941 – "מבצע ברברוסה" – פלישת גרמניה לברה"מ

23.6.1941 – האיינזצגרופן  מתחילות ברצח שיטתי של המוני יהודים בשטחים שנכבשו בברה"מ

יולי 1941 – רצח יהודי וילנה בפונר – מס. נרצחים כ- 100,000

19.9.1941 – יהודי הרייך נצטוו לענוד טלאי צהוב

29.9-30.9.1941 – רצח 33,771 מיהודי קייב בבאבי יאר

15.10.1941 – גירוש יהודים מגרמניה ואוסטריה לגטאות לודז, מינסק

6.12.1941 – מתקפת נגד סובייטית בחזית מוסקווה

7.12.1941 – התקפת היפנים על פרל הרבור – הצטרפות ארה"ב למלחמה

8.12.1941 – גירוש ראשון של יהודים למחנה ההשמדה חלמנו

1942

20.1.1942 – ועידת ואנזה

17.3-20.4.1942 – גירוש ראשון של יהודי לובלין למחנה ההשמדה בלזץ – תחילת 'מבצע ריינהרד'

26.3-20.10.1942 – גירוש ראשון של יהודים מסלובקיה למחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו

מאי 1942 – תחילת רצח יהודים במחנה ההשמדה סוביבור

22.7.1942 – תחילת גירושים מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה

9.9.1942 – גירוש יהודים מלובלין למחנה ההשמדה מיידנק

22.11.1942 – הסוכנות היהודית אישרה רשמית את הידיעות על השמדת יהודי אירופה

1943

2.2.1943 – כניעת הצבא הגרמני בסטלינגרד

פברואר 1943 – הגעת 'ילדי טהראן' לישראל – 1000 ילדים פולנים

15.3.1943 – תחילת גירוש יהודי סלוניקי לאושוויץ – בירקנאו

13.5.1943 – כניעת כוחות 'הציר' בצפון אפריקה

19.4-16.5.1943 – מרד גטו וארשה

24.7.1943 – בניטו מוסוליני מודח מהשלטון

אוגוסט – אוקטובר 1943 – מרידות אסירים בטרבלינקה וסוביבור ומרד בגטאות וילנה וביליסטוק

3.11.1943 – "חג הקציר" – רצח 42,000 יהודי מחנות טרווינקי, פוניאטובה ומיידנק – סגירת מחנות

1944

19.3.1944 – כיבוש הונגריה על ידי גרמניה

15.5-9.7.1944 – גירוש 437,000 יהודי הונגריה לבירקנאו

6.6.1944 – נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, צרפת.

20.8.1944 – הפצצות ח"א אמריקאי את א.ת. של אושוויץ.

7.8-30.8.1944 – גירוש יהודים מגטו לודז', האחרון ששרד, לאושוויץ

7.10.1944 – מרד הזונדרקומנדו בבירקנאו. המורדים פוצצו את משרפה 4. כל המורדים נהרגו.

נובמבר 1944 – הצנחנית חנה סנש הוצאה להורג בהונגריה (התנדבה לצבא הבריטי)

1945

18.1.1945 – פינוי אושוויץ. 58,000 אסירים, רובם יהודים נשלחו בצעדות מוות למחנות אחרים

27.1.1945 – שחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום

15.4.1945 – שחרור מחנה ברגן בלזן

29.4.1945 – שחרור מחנה דכאו

30.4.1945 – אדולף היטלר מתאבד

8.5.1945 – כניעת גרמניה

6.8-9.8.1945 – הטלת שתי פצצות אטום על הירושימה ונגסקי.

18.10.1945 – פתיחת משפטי נירנברג

שארית הפלטה – במחנות העקורים

מספר היהודים שנספו בשואה: כ- 6 מיליון

על היטלר והערבים

הקשר הפלשתיני:

לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, התארח המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, מייסד וראש "התנועה הלאומית הפלסטינית"  אצל הקונסול הגרמני החדש בירושלים ל"ביקור נימוסין".

ב-1933, הנאצים היו טירונים בפרקטיקות לפתרון "בעיית היהודים", לעומת המופתי שכבר הספיק לצבור ותק בתחום. הוא ארגן את הפרעות ב-1920, שגבו חיי חמישה יהודים, ושידרג את היכולות הללו בפרעות תרפ"ט 1929 שבהן נרצחו באכזריות 133 יהודים.

עדות סגנו של הימלר – דיטר ויסליצני

בין 1941-1944 גר חוסייני בברלין, צמוד להיטלר ואייכמן. קצין הס.ס. דיטר ויסליצני העיד במשפטי נירנברג וכך אמר: "המופתי מילא את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר והימלר הוא חזר והציע את השמדת היהודים"…

הנאצים לא התכוונו להשמיד את היהודים מלכתחילה, אלא רצו להיפטר מהם ע"י גירוש. חוסייני הסית אותם ללא הרף לכיוון ההשמדה…

ויסליצני אף העיד עדות שמיעה על מעורבותו הישירה של המופתי בפתרון הסופי: "המופתי היה אחד מיוזמיה של ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה והיה שותף ויועץ של אייכמן והיטלר לביצוע תוכנית זאת. הוא היה אחד מידידיו הטובים ביותר של אייכמן והרגיש בנוח להאיץ בו את פעולת השמדת היהודים. "במו אוזניי שמעתי אותו מספר שביקר בעילום שם בתאי הגזים של אוושויץ בחברת אייכמן". (קרדיט ליהודה פישר).

הסיכום עם אייכמן היה שכאשר תיכבש ארץ ישראל ע"י הגרמנים, ייבנה בעמק דותן מחנה השמדה עבור יהודי הארץ וארצות האסלאם, זאת תמורת תמיכת ערביי הארץ בנאצים. בינתיים  לא בזבז חוסייני את זמנו והסית ללא הרף בשידורים בערבית מתחנת הרדיו בברלין, כשהוא מארגן יחידת "איינזצגרופן" מוסלמית ל"טיפול" ביהודים בשטחים שייכבשו בארץ ובדרך אליה.

אש"ף:

התנועה הלאומית הפלסטינית שהשתתקה עם קום המדינה, הותנעה מחדש ב-1964, עם הקמת "אש"ף. ב-1969 השתלט עליה יאסר ערפאת, קרוב משפחה של המופתי, שדבק בטקטיקה הרצחנית של חוסייני ובאסטרטגיה ארוכת טווח להשמדת ישראל. ערפאת כינה את עצמו "אבו עמאר", שהיה כינוי החיבה הערבי להיטלר.

הקשר האיראני:

עד 1935 נקראה האומה המדינית הפרסית בשם "פרס".

השגריר הפרסי שהוצב ב- 1935 בברלין היה חברו הטוב של הבנקאי הנאמן של היטלר – הלמר שאכט. היסחפותו אחרי רוח הנאציזם הפליגה הרחק מיבשת אירופה והגיעה על לחצרו של השאה, שהתרשם עמוקות מחזיון "מיקומה" המפוקפק של פרס כערש הולדתו של הגזע הארי, כפי שסברו החוקרים הנאצים. השאה לא איחר ושינה את שם מדינתו מפרס לאיראן – מקום התהוות והולדת הגזע הארי, ותלה את מוצא אומתו בשורש הגזע ה'נבחר' שעתיד לשלוט על העולם כולו. מאז ועד היום נקראת המדינה הפרסית בשם איראן. בחוצות טהרן נתלו שלטים "בשמים אללה הוא אדונכם – ועל הארץ אדולף היטלר"

נציגו האישי של היטלר במזרח התיכון הבטיח לערבים הקמת מדינת ענק שתשתרע ממרוקו ועד איראן.

אירופה מתה באושוויץ: סבסטיאן וילאר רודריגז (עיתונאי ספרדי)

הלכתי ברחוב בברצלונה ולפתע גיליתי אמת מחרידה – אירופה מתה באושוויץ.

הרגנו ששה מליון יהודים והחלפנו אותם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירתיות, כשרון. הרסנו את העם הנבחר, באמת נבחר, כי הם הולידו אנשים גדולים ונפלאים, אשר שינו את העולם. תרומתם של אנשים אלה מורגשת בכל תחומי החיים: מדע, אומנות, מסחר בינלאומי ומעל לכל – מצפונו של העולם. אלה האנשים ששרפנו.

ותחת העמדת פנים של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות, פתחנו שערינו ל-20 מליון מוסלמים, אשר הביאו עלינו טיפשות ובורות, קיצוניות דתית ואי-סובלנות, פשע ועוני הנובעים מאי רצון לעבוד ולקיים את משפחותיהם בכבוד.
הם הפכו את הערים הספרדיות היפהפיות שלנו לעולם השלישי, טובעות בזוהמה ופשע. הם מסתגרים בדירות שקיבלו בחינם מהממשלה ובהן הם מתכננים את הרצח וההרס של מארחיהם התמימים. וכך – לרוע מזלנו, החלפנו תרבות בשנאה פנאטית, כישרונות יצירתיים בכישורי הרס, אינטליגנציה בפיגור ודעות קדומות.

המרנו את רדיפת השלום של יהדות אירופה ותכונתם לתקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, היצמדותם הנחושה בחיים כי החיים קדושים, באלה אשר תרים אחר המוות, באנשים אשר נכלים בתשוקת המוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם.

איזו טעות נוראה נעשתה על ידי אירופה האומללה.

עדים במדים

"עדים במדים"

מדברי קצין חינוך ראשי למשלחת "עדים במדים":

"הנחלת זכרון השואה הינה מרכיב מרכזי בחינוך שמקנה צה"ל למפקדיו ולחייליו, ומסע עדים במדים הינו מפעל חינוכי מן המעלה הראשונה המחזק את זהותינו היהודית ואת ערכינו האישיים והלאומיים.
לזוועה שהתחוללה בה נטבח למעלה משליש העם היהודי אין אח ורע בתולדות האנושות. ראוי שנעמיק, נחקור, נחווה ונלמד ככל שניתן. המסע מחזק את הקשר שלנו לשורשים ואת ההכרה שלנו בחשיבות השירות הצבאי ואת הבנת הצורך בעם חסון ובצבא איתן."

האירועים בתקופת השואה הביאו בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולסיומן של אלפיים שנות גלות. מסעות חיילי צה"ל, סדיר ומילואים, באדמת פולין המדממת מהווים נדבך חשוב לרוח הצבא ומחזקות את הקשר של צבא העם עם המילים: "לעולם לא עוד!"

האם השואה הייתה יכולה להתרחש לו לעם היהודי הייתה מדינה? לו היה לו צבא חזק?

על התכנית "עדים במדים":

את התוכנית יזם אלעזר שטרן (אלוף במיל.) בן לניצולי שואה, לאחר ביקור שערך עם הוריו באושוויץ בהיותו מפקד בה"ד 1 באמצע שנות התשעים.

המסע מתחיל בשלושה ימי הכנה ביד-ושם ומסתיים ב – 5 ימי סיור על אדמת הדמים של פולין, דרך העיירות, הגטאות, בתי הקברות, גאיות ההריגה ומחנות ההשמדה. בכל יום נערך באחד האתרים טקס צבאי מלא.

בכל משלחת משתתף ניצול שואה (עד המשלחת), שנותן הסברים על המקומות והאירועים מנקודת המבט האישית שלו. המשלחות מונות כ- 180 חיילים וחיילות ומורכבות ממשרתי קבע (קצינים ונגדים) , חניכי קורסים בצה"ל, חיילי מילואים ונציגי משפחות שכולות.

את המסע שלי ערכתי בחודש מאי, שנת 2012.