חודש תמוז:
החודש העשירי מראש השנה, המתחילה בתשרי, והחודש הרביעי בשנה המקראית, המתחילה בחודש ניסן. השם תמוז באכדית דומיזו, אליל הצמחים והפריון בפולחן האלילי של בבל. דומה לפולחן "אדוניס" באלילות יוון ולפי אמונתם יורד תמוז בחודש הרביעי לשאול כשהכל מתייבש והנשים מבכות אותו כפי שנאמר ביחזקאל "והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז" (ח, יד). לפי אמונה בבלית תפילה המובאת על ידי הסופר הבבלי בירוסוס, יבוא קץ העולם בחודש תמוז במזל סרטן. ואכן כל הסיפור הזה מקורו בגישת ישראל שראתה בחודש תמוז בו נשרף בית המקדש מעין סוף לעולם.
מזלו סרטן – לרמז שהתמוז האלילי היה מעין סרטן בגוף הישראלי והוא היה הגורם העיקרי לחורבן – ללמד את העם להימנע מאלילות זרה. יש אומרים שהסרטן של תמוז שהולך אחורנית, בא לרמז על עם ישראל שהולך בחודש זה, שהוא החודש שאחרי קבלת התורה, עם הפנים אחורנית לחודש סיוון שבו ניתנה התורה לישראל לזכור תמיד את יום המעמד של מתן תורה
שבטו ראובן – את החודש הזה שהוא ראשית חורבנה של ירושלים, מסרו לראובן והוא, הנחשב לחוטא שיעקב סילקו מן הבכורה ואף שפך עליו חמתו (בראשית מט, ג) התחרט ממעשיו והתחיל בתשובה ואף התאמץ להציל את יוסף.
י"ז בתמוז:
שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בית המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים ואחריה חורבן בית המקדש השני. לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז ובתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז ובגלל המצב הקשה התבלבלו בספירה ולכן נקרא צום זה צום הרביעי. יש חמש סיבות לתענית:
א. נשתברו לוחות הברית- ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית.
ב. הופסק קורבן התמיד- בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכוהנים נקראו להילחם ולא היה כהן טהור שיקריב את התמיד. הסבר אחר ניתן על פי האגדה בגמרא, על מקרה שקרה בזמן מלחמת האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני. אחד האחים צר על אחיו השני שהיה בירושלים. במהלך המצור היה סיכום בלתי כתוב בין הצדדים בו כל יום משלשלים מן החומה כסף ובתמורה מעלים בחזרה שני כבשים בשביל קורבן התמיד. עד שבא זקן יווני אחד והציע להעלות חזיר במקום כבש (ובכך לשבור את רוח הנצורים בתוך העיר ירושלים). כשהעלו את החזיר, במקום את הכבשים, "נעץ החזיר את ציפורניו בחומה "והזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".
ג. נפרצו חומות ירושלים בזמן המצור- באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. תאריך י"ז בתמוז שנת 70 לספירה מציין את הבקעת חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש. מאחר שחורבן הבית השני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר – י"ז בתמוז – כיום צום לזכר הבקעת חומות העיר (במקום ט' בתמוז).
ד. נשרף ספר תורה על ידי רומאי בכיר בשם אפוסטומוס, מתוך אמונה שרווחה אצל חלק מאויבנו כי עם הספר לא יוכל להתקיים ללא הספר.
ה. הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש.
ימים בין המצרים:
עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים: 'ימי בין המצרים', על שם הכתוב (איכה א): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ואמרו חכמים: אלו ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם 'קטב מרירי' (שמו של שד מזיק) מצוי ושאר מזיקים שולטים בהם, וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים אלה. וכן חרב הבית בראשונה ובשנייה בימים אלה של מצרים ומצור ומצוק. משום כך נקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש.
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה) – על פי הסוד
השם המפורש י-ה-ו-ה מחולק על פי הקבלה לשתי בחינות עיקריות: האותיות י-ה המציינות שלוש ספירות ראשונות ב"פרצוף" האדם הרוחני (כתר, חכמה ובינה) שהן מקור השפע ונמשל לראש, והאותיות ו-ה המציינות את שבע הבחינות התחתונות ב"פרצוף" האדם הרוחני (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות) שמייצגות את הכלי לקבלת השפע ונמשל לגוף האדם. בזמן הגלות כאשר הקב"ה מסתיר את פניו מאיתנו, קיים מעין ניתוק בין הראש לגוף, בין מקור השפע (האור – הנשמה) לכלי הקבלה – בין הספירות העליונות לספירות התחתונות ב"פרצוף" האדם הרוחני. ובזמן שבו קיים ניתוק זה ושמו של הקב"ה לא שלם – עת צרה היא לישראל. והימים בין המצרים, ימים קשים הם, תקופה של חורבן שהובילה לגלות הארוכה, בת כמעט אלפיים שנה, שבה נפרד העם מארצו. העם – נשמת הארץ, מתנתקת מהארץ – הכלי (ואמנם, ארץ ישראל נותרה בציה וחרבה במשך כל תקופת גלות ישראל עד לשובם ואז, שבה הארץ לפרוח וללבלב). ובימי בין המצרים, ניתנת לעם ישראל התקווה, באמצעות דברי איכה, שכל רודפיה (רודפי י-ה) השיגוה (השיגו ו-ה) – שכל מי שרודף גם בימי הסתר הפנים (בימים בין המצרים) אחרי אורו ושפעו של הקב"ה המיוצגת בחצי שמו הראשון של השם המפורש, י-ה, ישיגו בסופו של דבר את החיבור עם כלי הקבלה של האור, הגוף, המיוצג בחצי שמו השני של השם המפורש ו-ה. ואז יתבטל הניתוק וה' יגלה שוב את פניו, עת חיברנו במחשבותינו, דיבורנו ומעשינו, את האור (י-ה), לכלי (ו-ה) והגאולה השלמה תגיע.
על השועל שרבי עקיבא וחבריו ראו יוצא מבית קודש הקודשים:
לאחר שנחרב בית המקדש השני, עלו תנאים, בראשות רבי עקיבא להר הצופים וקרעו את בגדיהם לאות אבל על החורבן. וכשהגיעו אל הר הבית, ראו שועל יוצא מהמקום שבו היה בית קודש הקודשים. בכו התנאים ורק רבי עקיבא היה משחק (צחק). למה שיחק רבי עקיבא? כך גם שאלוהו התנאים שהיו עמו, רבי גמליאל, רבי אלעזר ורבי יהושע. רבי עקיבא הצליח למצוא בתוך חשכת החורבן, נקודת אור בתוך ההסתר הגדול שחווה העם היהודי. נקודת אור שנעלמה גם מעיני גדולי התנאים שהיו עם רבי עקיבא, מחמת העצבות והפחד הגדולים כשראו את ירושלים ובית המקדש בחורבנם.
בשתי מידות עיקריות מנהיג הקב"ה את העולם: במידת הדין שבאמצעותה "מעניש" את האדם על מעשיו ובמידת החסד שבאמצעותה משפיע את טובו על העולם בכלל ועל ישראל בפרט בדרכי הטבע ובנסים. מידת הדין, מציירת את הקב"ה, כאל נוקם, אך חס ושלום לחשוב כך. ה"עונש" אינה נקמה באדם על שלא הלך בדרכי ה' , נהפוך הוא, מטרת העונש ותכליתה לטובת האדם היא, למרק עוונות ולהחזירו למוטב. לולא ה"עונש" איך ידע האדם שדרכו מובילה לתהום. על כן, שורש הדין, הוא בעצם חסד, אלא שהוא בהסתר – כמה קשה הדבר לראות בכאב ויסורין דבר טוב ולהיות כמו התנא הקדוש, נחום איש גם-זו שהיה אומר על כל הקורות אותו "גם זו לטובה". לאיזה דרגת אמונה גבוהה נזקק האדם כדי להבין שמהקב"ה לא תצאנה רעות ושבכל מעשה של דין וצרה טמון חסד גדול שנסתר מעינינו ושאותו נכיר או בעוד שנים רבות, או בגלגול אחר, או באחרית הימים. ואיזה ידע רוחני עמוק של חכמה אלוקית תאפשר את הבנת הקשרים בין החסדים הגדולים לבין הדינים שניתבו את החיים אליהם.
ורבי עקיבא ראה את האור בחשכה, את החסד שבדין. התנאים שהיו עמו כשראו שועל שיוצא מבית קודש הקודשים, ענו לשאלתו של רבי עקיבא למה בוכים הם, כי נבואות החורבן התקיימו, כמו שכתוב בספר איכה על חורבן הבית הראשון 'על ציון ששמם, שועלים הלכו בו…' (איכה, ה', יח'), אבל הוא עצמו שחק, כי הבין בראותו את החורבן שכשם שנבואת הזעם מתקיימת – 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה …' (מיכה, ג', יב'), כך תתקיים נבואת הגאולה של זכריה – 'עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים' (זכריה, ח', ד'). וסיכם זאת רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל מה שהקב"ה עושה – לטוב עושה) (ברכות עמ' ס), כי החסד הוא השורש לכל מעשי ה'.
מנהגים לימים בין המצרים:
- ממעטים בימים אלה בשמחה, ואין נושאים נשים מי"ז בתמוז עד לאחר תשעה באב, ואין עושים מחולות וריקודים בימים אלה ואין שומעים בהם קול נגינה משום כלי שיר, ואין עושים טיולים וביקורים של תענוג ואין מתגלחים ומסתפרים בהם.
- הפטרות תלת דפורענותא (או תלתא דפורענותא, בארמית: שלוש של פורענות) – מכנים את שלוש שבתות האבל, שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, בהן קוראים הפטרות העוסקות בעניין חורבן בית המקדש וירושלים. בניגוד למנהג הרגיל, שלפיו בהפטרה קוראים קטע בנביאים מעניין פרשת השבוע, בשבתות אלה, החלות בימי בין המצרים, קוראים נבואות תוכחה של ירמיהו וישעיהו שהזהירו את העם כי חטאיהם יביאו לחורבן בית המקדש.
החודש לפני:
- ג' תמוז – העמיד יהושע את השמש והירח בעמק אילון ולא כבה אורם 36 שעות כדי שיספיקו להשתלט על האויבים, (יהושע י').
- ה' תמוז – "מבצע יונתן" בו חילצו את בני הערובה שנחטפו והוחזקו באנטבה-בשנת תשל"ו
- ט' תמוז – הובקעה העיר ירושלים בימי נבוכדנאצר (קיימת טענה שהתבלבלו בספירה וגם בימי בית ראשון הובקעה החומה בי"ז בתמוז).
- ט"ו תמוז – נפטר ר' חיים אבן עטר בעל "אור החיים", בשנת תק"ג.
- י"ז תמוז – צום שבעה עשר בתמוז. בו הובקעה העיר ירושלים בימי החורבן.
- היום בו שלח נח את היונה לראות "הקלו המים על הארץ" בימי המבול.
- כ' תמוז – נפטר בנימין זאב הרצל חוזה המדינה, בשנת תרס"ד.
- כ"א תמוז – נפטר חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, בשנת תרצ"ד.
- כ"ט תמוז – נפטר רבינו שלמה יצחקי "רש"י
- נפטר זאב ז'בוטינסקי ממנהיגי התנועה הציונית, בשנת ת"ש.
מסע עץ החיים 