פרשת דברים – על מה ולמה?

על מה?

בפרשת דברים מתחיל משה רבנו בסדרת הנאומים שנשא לפני מותו. בפרשה הוא סוקר את מינוי נשיאי השבטים והשופטים, מתאר את חטא המרגלים ואת העונש עליו, את יחסי בני ישראל עם אדום, מואב ועמון, את המלחמות עם סיחון ועוג ואת מתן הנחלות בעבר הירדן המזרחי לשבט ראובן, לשבט גד ולחצי שבט המנשה. שם הפרשה נלקח מהפסוק הראשון שלה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…"
מתרי"ג המצוות:

שתי מצוות לא תעשה – שלא למנות אדם כשופט מי שאינו חכם בדיני תורה ואפילו יהיה חכם בחכמות אחרות ולא לגור (לפחד) מבעל זרוע (איש אלים) בעת מתן עדות.

למה? ואיך?

• ה"שפת אמת" (רבי יהודה ליב מגור), השוה את ספר דברים לתפילין של יד בעוד שאר ארבעת החומשים בבחינת תפילין של ראש. ה"שפת אמת" אמר שבספר דברים הנקרא גם משנה תורה (שכן חוזרים ונשנים בו עניינים רבים המתוארים בחומשים הקודמים), מרוכזות כל הפרשיות של ארבעת החומשים הקודמים בבית אחד, כמו בתפילין של יד שבהם מניחים בתא אחד את ארבע פרשיות "שמע". לעומת זאת, ארבעת הספרים הראשונים בתורה הם בבחינת תפילין של ראש שבהם כל אחת מארבע פרשיות "שמע, מאוחסנות בתאים נפרדים בבית התפילין. ולמה ספר דברים בבחינת תפילין של יד – מאחר שדברי תוכחה רבים מופיעים בספר זה וכל תכליתם לקרב ולקשור את ליבות ישראל לתורה, בדומה לתפילין של יד שאנו קושרים אותם כנגד הלב.
• פרשת דברים נקראת בכל שנה בסמוך לתשעה באב (השבת האחרונה לפני צום ט' באב) מאחר שבפתח הפרשה מספר משה על חטא המרגלים שאף היא ארעה בתשעה באב. ובכיית העם באותו לילה שלאחר הוצאת דיבת הארץ על ידי המרגלים, נקבעה כבכיה לדורות – שבאותו היום עתידים ישראל להתאבל ולבכות על חורבן בתי המקדש.
• בפרשת דברים מתחיל משה לבאר לעם ישראל את התורה "בעבר הירדן… הואיל משה באר את התורה הזאת". ורש"י מפרש כי "בשבעים לשון פרשה להם". אין הכוונה שתרגם משה את התורה ללשונות גויים כי אם פרשם בשבעים כוונות ורבדים שונים, כדברי חז"ל "שבעים פנים לתורה".
• למה בא הציווי בפרשה "אל תצר את מואב… ואל תתגר בעמון"? בשביל ששתי פרדות טובות יצא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית שבהם יצא משיח בן דוד.
• בתחילת הפרשה מתארת התורה את המיקום המדויק של ישראל שבו עמדו לשמוע את הדברים אשר דיבר משה אליהם – "… בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פראן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". התיאור רומז על ענינים פנימיים המתארים ברמז תוכחה ואזהרות של משה לישראל לפני כניסתם לארץ המובטחת. הסתרה זו, מפאת כבודן של ישראל שלא להוכיחם בגלוי בפניהם:

"במדבר" – רמז לשמור את פיהם מרע ומדברים בטלים כי זה עיקר ושורש לקדושת הגוף (ובמדרש – על שהכעיסו את ה' במדבר, שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין").
"בערבה" – רמז על תאוות יצר הרע שעריבה היא לאדם. וערבה מורכבת מהמילים רע-בה, שמכל תאוות היצר הרע יוצא רק רעה אחר רעה (ובמדרש – על מה שעשו ישראל בערבות מואב ועבדו לבעל פעור).
"מול סוף" – רמז מול מי עומדים בני ישראל, מול היודע סוף כל דבר מראשיתו. ללמוד ממנו לחשב שכר עברה כנגד הפסדה, לבחון כל דבר רע, לפני עשייתו, להביט מה יהיה בסופו (ובמדרש – כשהיו מול ים סוף לאחר יציאת מצרים ואמרו "המבלי אין קברים במצרים…").
"בין פראן ותפל" – רמז לזווג בקדושה לצורך פריה ורביה ולא לצורך מילוי תאות היצר. פארן, לשון פריה ורביה ותפל, לשון תיפלה וניבול פה לשמירה על הבדלה בין קודש לחול ובין טמא לטהור (ובמדרש – כשהיו במדבר פראן ושלחו מרגלים והאמינו ישראל לדברי הדיבה על הארץ. ותפל על דברי התיפלות של ישראל על ה' "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'").
"ולבן" – רמז לנקיות וליבון, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב. המילה לבן בגמטריא כולל שלושת האותיות שוים לגימטריא פה (85) לרמז שצריך להיות הפה והלב שוים (ובמדרש – על מה שאמרו על המן שירד מן השמים שנקרא גם לבן "ועתה נפשנו יבשה אין כל").
"וחצרת" – רמז לבתי כנסיות הנקראים חצרות ה', לשקוד על עבודת השם ותורתו במקומות קדושים אלו (ובמדרש – על לשון הרע שהוציאה מרים על משה בחצרת ונענשה. ועל ישראל שלא למדו מכך ולא נמנעו מלדבר באלוהים ובמשה "וידבר העם באלוהים ובמשה").
"ודי זהב" – רמז שלא להיות להוטים אחר הממון, מלשון די לזהב (ובמדרש – שזימן ה' להם זהב וישראל עשו את עגל הזהב "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" – מספר הושע).

• מה הקשר של המילה "איכה" לפרשת השבוע, לתשעה באב ולהפטרת "חזון" הנאמרת בשבת "דברים"? שלושה בני אדם בתנ"ך אמרו את המילה איכה. הנביא ישעיהו ראה את ישראל פוחזים ואמר "איכה היתה לזונה" (ישעיה א, כא) – מההפטרה של הפרשה, ירמיה ראה את ישראל בניוולן, בעת צרתם, ואמר "איכה ישבה בדד" (איכה א, א) – ממגילת איכה הנקראת בתשעה באב לאחר השבת של פרשת דברים ומשה, בפרשת דברים ראה את ישראל בשלוותם ואמר "איכה אשא לבדי" ולפי זה התחיל להוכיח את ישראל כי ידע שיחטאו ויענשו בסופם.
• למה המתין משה זמן כה רב להוכיח את העם? "לפי שאדם צריך לשמור עצמו שלא להוכיח את חברו אלא סמוך למיתתו… כדי שלא יהיה בלבו של חברו שום איבה עליו… מצינו ביעקב שלא הוכיח לראובן ושמעון ולוי אלא סמוך למיתתו, וכן משה רבנו עליו השלום לא הוכיחן אלא סמוך למיתתו" (מדרש אגדה, פרשת דברים)