עין רואה ואוזן שומעת

אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ;    וְאָנָה, מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה;    וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.

אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר;    אֶשְׁכְּנָה, בְּאַחֲרִית יָם.

גַּם-שָׁם, יָדְךָ תַנְחֵנִי;    וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.

וָאֹמַר, אַךְ-חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי;    וְלַיְלָה, אוֹר בַּעֲדֵנִי.

גַּם-חֹשֶׁךְ,    לֹא-יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ:

וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר–    כַּחֲשֵׁיכָה, כָּאוֹרָה.

כִּי-אַתָּה, קָנִיתָ כִלְיֹתָי;    תְּסֻכֵּנִי, בְּבֶטֶן אִמִּי.

(תהילים, פרק קלט)

אין איפה להתחבא:

הרי לכם תובנה משנת חיים – יש מי שרואה את כל המעשים שאנו עושים, מתבונן ברגשות שאנו מרגישים ובוחן את כל המחשבות שאנו חושבים. ואין להתחבא מפניו ואי אפשר להסתיר ממנו דבר.

ברגע שתובנה זו תחלחל בנו יש שתי אפשרויות: האחת היא להיכנס ללחץ ולהתלונן בפני מי שעוקב אחרינו על פגיעה בפרטיות (כי יש לנו מה להסתיר) והשנייה להשלים עם זה שיש מי שרואה או שומע אותנו גם כשנדמה שאנו נמצאים בגפנו. במקום לקוות שתנועות חיים שאינן מסבות לנו גאווה בלשון המעטה לא יצאו לאור, נימנע מעשותם כי סוף מעשה במחשבה תחילה וגם כי:

"דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין: " (פרקי אבות)

אם לפני אלפי שנים היה קשה למי שחי באותן תקופות להבין איך אפשר לראות ולשמוע אותנו מבלי שנבחין בכך הרי כיום כשרבבות מצלמות ומיקרופונים מותקנים בכל רחבי המדינה, ברחובות ובכבישים, במועדונים ובבתי מסחר ובבתים רבים, אין הדבר תמוה כלל ועצם הידיעה על נוכחותם גורמת לנו לא פעם לחשוב פעמיים לפני כל פעולה שנעשה.

שוו בנפשכם לו היה אפשר להשתיל מצלמות ומיקרופונים גם בשכבות האדם האחרות, כאלו שמתעדות את רגשותינו ואת מחשבותינו וגם את רצונותינו. האם לא היינו מנסים להשתנות גם בפנימיותינו? האם לא היינו נבוכים מהצגתם של סודותינו השמורים בפני כול ובעיקר מפני מי שמהם ניסינו להסתירם הכי הרבה.

מסיפורו של אלון ענווה שנקרא לבית דין של מעלה:

"ראיתי מיליוני עיניים מסתכלות עליי. הייתי כמו שקוף באותו מעמד, וידעתי שה' עומד מולי. בושה גדולה עטפה אותי, אך לא הרגשתי שה' כועס עליי או רוצה להעניש אותי. ליהפך, הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'שלחתי אותך לעולם הזה עם כל כך הרבה כלים, למה לא השתמשת בהם?'. הרגשתי שאכזבתי אותו, וזו הייתה הרגשה נוראית. בנקודה זו ידעתי שהולכים להכניס אותי למשפט. "הסנגור הראשון נראה לי נכה משום שהוא ייצג את המצווה הראשונה שהייתה בידי – עצם היותי מהול. אבל אני לא בחרתי בזה, כך שהמצווה היא לא ממש שלי, אלא של הוריי. הסנגור השני, שייצג את הנחת התפילין שלי בבר מצווה, נראה לי כעיוור – כי הרי מגיל 13 עד גיל 28 – לא הנחתי אותם אפילו עוד פעם אחת. המשפט שלי החל והעדויות החלו להגיע זו אחר זו: התחילו להראות לי כל אדם שגנבתי ממנו, שתחמנתי אותו, שדיברתי עליו לשון הרע וששיקרתי לו. הבושה הייתה גדולה מאוד. אחרי כן, החלו להראות לי כל מחשבה שחשבתי, כל מעשה שעשיתי מאחורי הגב של מישהו או בחדרי חדרים. הראו לי גם את הפגם הרוחני שנעשה בעקבות החטאים שלי. אדם שעושה עבירות, אם לא זכה בחייו לעשות תשובה – כשמגיע לעולם הבא, שולחים אותו לגיהינום כדי לשטוף ממנו את כל הלכלוכים שנדבקו לנפשו. החטאים שעשיתי לא רק שגרמו לקלקול אלא אף יצרו קליפה רוחנית שכיסתה את האור הרוחני, את החלק הטוב של הנשמה, היא הפרי. כשהנשמה של אדם מכוסה בקליפות, הוא לא מרגיש שום דבר שבקדושה. כלום. הוא אטום".