פרשת פנחס – על מה ולמה.

על מה?

בהמשך לתיאור חטא בעל פעור שבפרשה הקודמת (בלק), פינחס מקבל שכר מה' על מעשה הקנאות שעשה, שהביא לעצירת המגפה: "הנני נֹתן לו את בריתי שלום". ה' גם מצווה את משה רבנו ואת עם ישראל להילחם במדין ולנקום על הרעה שגרמו. לקראת הכניסה לארץ ישראל וחלוקת הנחלות נערך מפקד נוסף של בני ישראל, לפי משפחות. בנות צלפחד משבט מנשה קובלות על כך שלפי החוק הפורמלי לא יקבלו נחלה. ה' נענה לפנייתן וקובע שגם נשים יוכלו לנחול נחלה, אם אביהן מת בלא בנים. משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן הוא ממנה את יהושע בן נון ליורשו, לפי ציווי של ה'. בסיום הפרשה מוסבר בפירוט הלכות על קורבן התמיד ועל קורבנות המוספים של החגים.

מתרי"ג המצוות: חמש מצוות חדשות בפרשה ועוד מצוות שהוזכרו כבר בפרשות קודמות. מצוה אחת בנושא דיני נחלות (לאחר מות הבעלים), מצוה אחת לתקוע בשופר בראש השנה (לערבב את השטן), מצות קורבן התמיד (כנגד דבקות הנפש בקב"ה) ושלוש מצוות הנוגעות לקרבנות מוסף (שכל תוספות קדושה רומזות על העתיד) –  קורבן מוסף של שבת (שבעתיד יהיה עולם שכולו שבת), קרבן מוסף של של ראש חודש (שבעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה) וקרבן מוסף של חג השבועות (שבעתיד יהיו תוספות ידיעה בתורה)

ולמה ואיך?

• למה מזכירים את יחוסו של פנחס עד לאהרון הכהן? "וידבר ה' אל משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי…" – אהרון הכהן היה סבו של פנחס מצד אביו אלעזר, אך אשת אלעזר, אמו, היתה בתו של יתרו שלפני שהתגייר היה הכהן הגדול של העבודה הזרה בעולם – שפיטם עגלים לעבודת אלילים. אם כן סבו של פנחס מצד אמו היה יתרו ובני ישראל הטילו בו דופי על מוצאו המשפחתי הנחות. אזכור יחוסו של פנחס עד לאהרון הכהן, מבהיר את יחוסו המשובח כצאצא של כהנים גדולים (אהרון ואלעזר) אך בו זמנית מלמד שאין לכוהן (או לכל אדם) להיתלות רק על יחוס אבותיו, אלא להניח יסוד איתן בעצמו, בדיבוריו ובמעשיו על מנת שגם צאצאיו, אחריו, יתפארו במוצאם ממנו. על פי תורת הגלגולים השלים פנחס את נשמתו בבחינת "בן אלעזר" ואת נשמת נדב ואביהוא (בניו של אהרון שמתו בהקריבם אש זרה במשכן) שהתעברו בו בבחינת "בן אהרון".
• ולמה מתמנה פנחס לכהונת עולם? פנחס זוכה לכהונת עולם, לאחר שבהריגתו את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, הוכיח את קנאתו לקב"ה בבלימת ההדרדרות המוסרית של העם שזנה עם בנות בנות מואב ומדיין ושבזכותו נעצרה המגפה שהרגה עשרים וארבעה אלף גברים. על פי הפשט זכה פנחס לשכר זה בזכות מעשיו האמיצים. על פי הזוהר, לאחר שהרג פנחס את זוג הנואפים לעיני כל ישראל, פרחה נשמתו מפחד, עת שבט שמעון, שזמרי בן סלוא היה נשיאו, באו אליו בהמונים לכלות בו את זעמם. עם פריחת נשמתו, התעברו בו נשמות נדב ואביהוא, בני אהרון (דודיו של פנחס), שהיו, לפני שמתו, כהנים משוחים, ונמצא שפנחס הפך להיות כהן בזכות נשמות הדודים שהתעברו בו. בני שבט שמעון לא נגעו בו לרעה מפאת הקדושה הגדולה שאפפה את פנחס עת חזרה נשמתו לגופו והתחברה עם נשמות נדב ואביהוא.
• למה ציוה ה' את משה לצרור דוקא את המדיינים ולא את המואבים? למרות שכזבי בת צור הייתה מואביה, בת מלך, הייתה זאת עצת המדיינים (מדיינים מלשון מתדיינים – מתייעצים וגם מלשון מדון) שהיו ידועים בתחבולותיהם ובעצותיהם הרעות שדחפו את מלך מואב (שהיה בעברו נשיא מדיין) לשלוח את בתו לנשיא שבט שמעון לזנות עמו בפרהסיה מול משה וכל עדת ישראל ובכך להחטיא את העם. סיבה פרקטית נוספת שלא לצרור את מואב היתה בשביל רות המואביה שהיה עתיד דוד המלך לצאת ממנה.
• למה בפרשת פנחס, הנקראת תמיד בימי בין המיצרים, בין יז' בתמוז ל-ט' באב, מוזכרים כל מועדי ישראל שהתורה ציותה? ימי בין המיצרים הם ימי אבל שבמהלכן נבקעו חומות ירושלים ובסופן נחרב בית המקדש. תיאור המועדים ושמחת העלאת הקרבנות בתקופת המשכן ובית המקדש, מטרתה להרים את רוח בני ישראל שלא ישקעו לתהומות של עצבות ויאוש, להפיג במעט את מרירות הימים הקשים, לעורר את ישראל לשוב בתשובה ולהותיר בלב ובנשמה את התקוה לבוא הגאולה ולהקמתו המחודשת של בית המקדש. לעתיד לבוא, יהיה יז' בתמוז יום ראשון של חג ותשעה באב, יום אחרון של חג ותקופת בין המיצרים לימי חול המועד – ככתוב בנבואת הנחמה של ירמיהו "והפכתי אבלם לששון".
• פרפראה על יום כיפור – "ובעשור לחודש השביעי הזה… ועיניתם את נפשותיכם". אמרו חז"ל שהשטן בגימטריה שוה 364 (שס"ד), כמנין ימות השנה פחות אחד. והנה, בכל ימות השנה, יש לשטן רשות לקטרג על ישראל חוץ מיום אחד, הוא יום כיפור. "כיון שהולך ומוצא את ישראל כולם בתענית ובתפילה, לבושים בגדים לבנים ומעטפים כמלאכי השרת, מיד חוזר בבושה ובכלימה"
• למה צריך להקריב בהמה על חטאי האדם? "…אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, שאמר הקב"ה 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…" – בימי האדם הראשון עד לימי נח, נאסר על האדם לאכול בשר. בעקבות חטא האדם הראשון שאז נכנס היצר הרע לגופו, עשה הקב"ה עם בני האדם דין והביא עליהם את המבול. מתקופת נח, כשהגוף נבנה ממקום יצר הרע אמר הקב"ה שמכאן והלאה, הואיל ובגוף נבלע יצר הרע, יתענג הגוף כראוי לו ויאכל בשר. מתוך עונג הגוף על בשר התערבו זה בזה והתגדל הגוף ממנו. אמר הקב"ה, כפרה על הגוף – בשר. ובשר שאכל בשר, עשה דם לגוף. לפיכך הדם הנותר מן הבשר מיועד לכפר על הדם שנעשה מבשרו.