טרוטמן הגיע לקריית התרבות החדשה באפיסת כוחות. הוא צנח מחמורו בפתח הספרייה העירונית וראשו פגע בשפת המדרכה. הוא החל לשתות דם. בגדיו היו מזוהמים, שערו סתור ופניו היו סמוקים. טוביה אסף אותו אל תוך הספרייה לעיניהם המשתאות של עוברים ושבים שהביטו במחזה יוצא הדופן שנגלה לעיניהם. טוביה הניח את הזר על ספסל עץ מהוה בפתח הספרייה וניגש למטבחון להביא כוס מים. הוא אמר לזר, בעודו מוזג באיטיות את הנוזל על שפתיו היבשות, כי שיחק לו מזלו לחצות את הרחוב הסואן ביותר של הקריה על חמור מבלי שמכונית חולפת תפגע בו או מבלי שמשטרת הגריגורי תאסוף אותו לתשאול. "מאין הגעת?" שאל. עיניו של הזר היו עצומות. רק שפתיו נעו באיטיות, סופגים לתוכם את טיפות המים. "אל תדבר, אתה מיובש לחלוטין, אתה צריך להתחזק". דקות ארוכות ישב טוביה ליד הזר והרווה את צימאונו בסבלנות של אב המטפל בילדו החולה.

ולטוביה שלוש בנות יפות מראה. יחד צלחו את השנים הקשות של המלחמה באמצעות הקשרים הרבים שבנה טוביה במהלך חייו עם שועי הארץ כמו עם עכברי הביבים. הם ביקשו את קירבתו, נוכחותו נעמה להם. הוא היה מקשיב, משיא עצות, נותן מעצמו, מן הלב. אנשים חשו זאת והם העריצו אותו על כך. הוא היה שונה מאחרים. קל היה להם להיפתח בפניו והוא לא אכזבם. זר היה לו כאח, צרותיהם היו צרותיו, שמחתם, שמחתו. ובזמנים הקשים של המלחמה ניצל פעמים רבות, הוא ובנותיו, מטופרי הקלגסים ושולחיהם כי ידעו אותו אם אחרון החיילים או ראש המפקדים, וכבוד רחשו לו. הגנו עליו ועל בנותיו. זכרו לו את נתינתו.

והספרייה העירונית ריקה. ריקה מאנשים, ריקה מספרים, ריקה מתוכן. רק טוביה והזר, בצהרי היום ואין איש מלבדם. "אל תדאג, אני אטפל בך עד שתשוב לאיתנך". טוביה ניגש לאחד ממדפי הספרים הרבים שהיו ריקים כמעט לחלוטין ונטל לידיו את אחד הספרים ששרדו את מהפכת הספירה החדשה והחל להקריא לזר:

'…הביטחון המופרז של בני העולם העליון הובילם לידי תנועה איטית וניוון והתדלדלות גודלם, כוחם ושכלם. את זאת כבר הייתי מסוגל לראות בבירור. מה אירע לבני העולם התחתון… טרם חשדתי בזאת; אולם מהמעט שראיתי בבני ה"מורלוק" – כי כך דרך אגב כונו היצורים הללו – יכולתי להבין כי השינויים בסוג אנושי זה היו הרבה יותר עמוקים מאשר בקרב בני ה"אלוי", הגזע היפה אותו כבר היטבתי להכיר.'

"מכונת הזמן של וולס" , אמר טוביה, "אחד הספרים הנדירים שהצלחתי לשמר, למרות שרוב העותקים שלו הושלכו לכבשן הגריגורי על ידי בעליהם". טוביה הפסיק לרגע כשהבחין בתנועה קלה בעפעפיו של הזר. הוא החל ללטף בעדינות את שיערו הלבן של הזר. פניו היו צעירים, יפים, מסוגננים למרות שכבת הלכלוך שדבקה בו. שיערו הלבן וזקנו המדובלל שיוו לו מראה של מלאך. טוביה הוקסם ממראהו. הוא המשיך ללטף את שיערו של הזר, הוסיף להביט בו בעניין, תוהה מאין הגיע ולאן שם הוא את פעמיו. הוא חש כי יד הגורל במפגש זה. הוא קיווה שהזר יתעורר במהרה על מנת לחלוק עימו את סיפורו. על פי מראהו, ימים קשים עברו עליו טרם הגיעו לקריה. הוא החליט לקחת את הזר איתו לביתו, לטפל בו עד שיבריא. הזר מלמל גיבוב של מילים בטרם שב לתרדמתו. טוביה ניגש לוידיאופון ועל המסך הופיעה דפנה, בתו הבכורה. היא הקשיבה לדברי אביה, הנהנה והבטיחה להציע את מיטתה עבור הזר. כן, היא גם תיגש לבית המרקחת של הספירה הישנה. "תגידי לפטריק שמדובר בהתייבשות ובכוויות שמש". הוא נפרד ממנה לשלום.

גרי לסקי, נכנס בסערה לספרייה העירונית ודרש לדעת על מה מדובר. גרי, שהיה מוכר גם כ"מרנן" של העיתון המקומי 'הזמן החדש של תל אביב הישנה' דרש לקבל את המגיע לו. "טוביה, אתה מכיר אותו?" שאל גרי, מצביע על הזר שהיה שרוע על ספסל העץ ללא ניע. "אני חייב להעביר את הטור שלי עוד פחות משעה ואני חייב סנסציה, אני חייב ידיעה שתהפוך לשיחת הקריה. אחרת העורך מפטר אותי לטובת איזה פריק עם שש אצבעות". טוביה לא חיבב את גרי. הוא לא אהב את הטור שלו, לא את תוכנו ולא את סגנונו. הוא פגע באנשים. הוא הלבין את פניהם, הוא לא בחל בהשלמת פרטים חסרים על ידי דמיונו החולני, הוא השמיץ, פגע והעליב כל מי שנקלע לטורו, לרעל קולמוסו. אבל למרות זאת, החליט טוביה לסייע לו. למרות כל חסרונותיו, גרי היה כתב של הספירה הישנה. שריד, עלוב למדיי, אבל שארית של הספירה הישנה. "גרי, אין כל סנסציה באדם שאיבד את הכרתו בגלל התייבשות. זה לא הסיפור שאותו אתה מחפש. אבל יש לי בשבילך סיפור שיעשה לקוראים שלך את היום, בוא אחריי". טוביה החל לצעוד לכיוון הקומה העליונה של הספרייה. גרי עקב אחריו בעוד מבטו ממוקד בזר. "טוביה, אתה לא מבין. אין סיפור שמאפיל על זה" הוא המשיך בתנועתו אחרי טוביה ונתקל בכוננית ספרים ריקה שעמדה במרכז האולם. הרעש המתכתי הדהד בחלל הספרייה. מספר יונים שקיננו על אדני החלונות שהיו צמודים לתקרת האולם התעופפו בבהלה מן הרעש המפתיע. זרדים יבשים צנחו באיטיות אל רצפת הספרייה. הזר התעורר. עיניו נפקחו.

גרי לא הספיק להבחין בכך. הפגיעה בכוננית הספרים הסיטה את מבטו מן הזר.

"אתה פשוט לא יודע מה קרה אחרי שאספת את הזר אל תוך הספרייה". טוביה לא רצה לדעת. הוא ממילא לא האמין למרבית הסיפורים של גרי. "אחרי שאספת את הזר, החמור עם הרעמה הלבנה פרש כנפיים ועף!"

טוביה פנה אליו ודרש ממנו לשמור את סיפורי הבדיות שלו לקוראיו. "אם אתה לא מאמין לי, תצא החוצה ותראה בעצמך". טוביה שלף גזר עיתון ישן ומצהיב ממגירת אחת השידות שהייתה ממוקמת סמוך לגרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה והגיש אותה לגרי. בימים עברו, לפני המלחמה הגדולה, שימשה השידה כשולחן העבודה של טוביה שבה היה כותב ביקורות על ספרים חדשים, מאמרים על כתיבה יוצרת והגיגים פילוסופיים המתארים את הסיבות לתחלואי המין האנושי. בימים עברו היה לו קהל קוראים נאמן שתרם לתפוצת השבועונים שפרסמו את דבריו. לאחר המלחמה הגדולה, נטש טוביה את מלאכת הכתיבה. הספרים של הספירה החדשה לא היו ראויים לביקורתו, הקשר בין כתיבה ליצירה אבד ופתרונות הגריגורי לתחלואי המין האנושי הפכו את הגיגיו לסיבות, לכלי שרת בידי הגריגורים. היו תקופות שבהן חש כי תרם את חלקו לספירה החדשה. הגיגיו מצוטטים בהיכלי הספירה החדשה, הם נחשבים רבי מכר בספריות הספירה החדשה, פרנסתו באה לו מהם.

"יוסף, פותר החלומות בעל השם העולמי, התגלה כמאחז עיניים שהוליך שולל מיליוני מעריצים ואלפי מטופלים ברחבי העולם. מעקב סמוי של האינטרפול, הוביל לתגלית המסעירה שיוסף, או בשמו המקורי טומי קלר, ניהל רשת מסועפת של סוכנים שאספו מידע על מטופליו, פלשו לפרטיותם ובנו עבורו פרופיל פסיכולוגי שהיווה את הבסיס לפותר החלומות בעבודתו. יוסף גבה סכומי עתק …." גרי הקריא בקול רם את הידיעה מגזר העיתון. הוא הפסיק לרגע. "טוביה, בשביל מה אתה נותן לי לקרוא איזה סיפור פנטסטי שהתרחש לפני יותר מעשרים שנה?" טוביה עודד אותו להמשיך לקרוא את הכתבה. גרי רחש כבוד רב לטוביה, ולמרות שהזמן דחק ולמרות שהיה בטוח שלסיפור על החמור המעופף ורוכבו אין מתחרים, המשיך להקריא את הכתבה "….אחת התכונות שתרמה לקסמו הרב של יוסף ושבאמצעותה כבש את ליבותיהם של מאמיניו הייתה… ואם נוסיף את אצבעו השישית שהפכה לסמלו המסחרי…" גרי בלע את רוקו. התמונה הדהויה שהייתה מצורפת לכתבה התאימה. הפנים, למרות הפרש הזמנים היו ללא ספק של אותו אדם. אותו אדם שאמור לתפוס את מקומו בעיתון. גרי הביט בטוביה והניד בראשו לאות תודה.

 

למה שמר טוביה גזר עיתון ישן בן יותר מעשרים שנה ?

למה דווקא את גזר העיתון הזה?

האם טוביה יכול לענות על שאלות אלו?

האם זה קשור בזר ובחמורו המעופף?

לא לכל השאלות יש תשובות.

ולעיתים, לשאלות מיותרות יש תשובות טיפשיות.

תבחרו איך אתם רוצים שינהגו בכם.

 

גרי יצא בסערה את הספרייה העירונית. הוא לא שם לב לכך שספסל העץ היה ריק.

טוביה הבין שזמנו דוחק. היה זה רק עניין של זמן עד אשר ייכנסו לספרייה העירונית סקרנים. הוא מיהר אל ספסל העץ לבדוק לשלומו של הזר ולהעבירו בהקדם לביתו.

הזר היה ער לגמרי. הוא עמד על רגליו והביט בטוביה שהחל בחיפושים אחריו. "אדוני!" קרא טוביה "אדוני הזר!" הוא נתקל בו באחד המעברים שהפריד בין אזור המדע הבדיוני לאזור ספרות מקור. "אני כל כך שמח שהתעוררת, יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך, אבל עכשיו עלינו לצאת מהספרייה לפני שהמקום יהפוך לקרקס" הזר הנהן. טוביה לא יכול היה שלא להתרשם מנוכחותו. שערו הלבן גלש עד כתפיו, עיניו התכולות הבריקו, בגדיו הקרועים חשפו גוף מוצק ותליון מרהיב שנח על חזהו. טוביה הבחין בצלקות טריות שנחרטו בעורו, חלקן עדיין דיממו. "בוא אעזור לך ללכת" אמר טוביה והגיש את זרועו לתמיכה. הזר סירב. הוא החל לצעוד בפסיעות מדודות לכוון היציאה. "מה חיפשת, בני?" שאל טוביה את הזר. "כפי שאתה רואה כמות הספרים הנמצאים בספרייה היא מגוחכת, מעט מאוד ספרים נותרו בקטלוג. הספרייה הזאת היא האחרונה בקריה שקשורה לספירה הישנה". הזר המשיך בשתיקתו. "אם אתה מעוניין לקרוא ספרים של הספירה הישנה, בביתי קיימים יותר ספרים מאשר כאן, אולי…" הזר פנה אליו והניח את אצבעו על פיו. הוא סימן לו לשתוק. טוביה שתק.

קולות מתגברים נשמעו מעברו השני של הדלת.

"ליציאה האחורית!" קרא טוביה בקול ושניהם פנו לאחור ופתחו במרוצה לכוון היציאה האחורית של הספרייה. הזר, למרות תשישותו וגופו החבול, נצמד לטוביה ויצא את הספרייה לסמטה צרה, הסמטה שבימים עברו היו עוצרים לפתחה רכבי משא שפרקו את סחורתם ושטוביה היה מעבירם לאזור המיון בספרייה. טוביה לא היה מוכן שבכניסה הראשית של הקוראים יתבצעו מלאכות כפיים שאינן הולמות את כבוד המקום וכבוד המבקרים.

הסמטה הייתה פנויה.

הם החלו לצעוד לכוון ביתו של טוביה בדומייה.

בהיסוס מה, נשא טוביה את עיניו אל על.

חמורו של הזר חג מעל הספרייה העירונית במעגלים.

הוא הבחין בהם ואז הוא נסק לשמיים ונעלם.