תורה שבעל פה

בהר סיני קיבלנו תורות ולא תורה!

בתורה שבכתב בספר ויקרא פרק כו פסוק מו נאמר בפירוש: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה. " תורות כתוב ולא תורה – תורה שבכתב ותורה שבע"פ ששתיהן נתנו למשה בהר סיני. את האחת הגיש לבני ישראל בכתב וזו שבעל פה, העביר לחכמי ישראל באותו דור בעל פה. יש בזה מן ההיגיון, אחרת מה היה למשה רבנו לעשות בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה….

למה היה צריך תורה שבעל פה?

כל פירושי התורה שבעל פה לא נעשו על ידי חכמי ישראל לפי סברתם – כי אם לפי הכללים שנמסרו מכותב התורה, אל משה רבנו וממנו לחכמי הדור, מדור לדור במה שנקרא, העברת המסורה – מלשון מסירת החכמה מחכם לחכם בצורה מדויקת ומדוקדקת. חכם ברוח ולא רק בשכל. להבנת דברי התורה שנכתבה באופן תמציתי, ללא ניקוד, טעמים וסימני פיסוק, נדרש ידע על אנושי להגישו לבני האדם 'הרגילים' כספר הוראה והדרכה לחיים אמוניים במחשבה, דיבור ומעשה. לשם כך נוצרה התורה שבעל פה. קחו לדוגמא מצוות הנחת תפילין. אין בתורה שבכתב תיאור איך נראים תפילין, ממה עשויים, מה נמצא בתוכם, איך מניחים אותם ועוד הוראות שימוש מדויקות למה התכוונה התורה במצוות התפילין. ואיזה איבר מלים ביום השמיני, ואיזה פרי הדר צריך להביא לסוכה וכמה חוטים יש בציצית ומה זה בכלל מזוזה וכו'. ללא הוראות מסודרות, נותר היהודי חסר אונים אל מול ערימת מצוות מבלי יכולת לקיימן כפי שרצה כותב התורה, הקב"ה. מתנגדים רבים קמו לתורה שבעל פה לאורך הדורות, הצדוקים, הבייתוסים והקראים בגלגוליהם השונים, שלא היו מוכנים לקבל פירושים אנושיים למצוות אלוקיות.

לשאלה מדוע תורה אחת נתנה בכתב והשניה בעל פה יש מספר סיבות פרקטיות:

1. פדגוגית – דרך לימוד בעל פה מרב לתלמיד מעמיק את הידע אצל המקבל לעומת לימוד מהכתב שמוגבל ביכולת לפרש עד תום את כל המשתנים בנושא הנבחר.
2. שינוי הזמנים – להתאמת פירושי התורה בכל דור לסביבתו, תרבותו והשינויים יחסית לדור קודם, לפרטים שמתחדשים בענייני האנשים.
3. בידול ישראל מן העמים – במדרש שמות רבה נכתב שהקב"ה אומר למשה שתורה שבכתב הוא נותן לכל בני האדם, אך את התורה שבעל פה נותן ליהודים בלבד, ובעל פה, על מנת למנוע מהגויים להשיגה, לבדל את עם ישראל מאומות העולם.

למה התורה שבעל פה לתורה שבכתב?

התורה שבעל פה עברה לכתב בתקופת התנאים לפני כ-1800 שנה על ידי רבי יהודה הנשיא שהיה גם אחרון התנאים. רבי יהודה הנשיא, שכונה 'רבי', העביר את מכלול התורה שבעל פה לכתב בששת סדרי המשנה שערך. הסיבה העיקרית לכך היתה החשש הגדול שהתורה שבעל פה תישכח עקב ירידת הדורות מבחינה רוחנית ובגלל הצרות המתחדשות ובאות באותה תקופה של שליטת הרומאים בארץ לאחר חורבן הבית השני. "ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ואנו כמלוא מחט סדקית" (עירובין נג) – זה הפער שנצפה על ידי רבי בין דורות קודמים, לדור שבו חי וצפה שהמצב ילך ויחמיר.

השתלשלות התורה שבעל פה לאורך הדורות:

בהמשך השתלשלות הדורות הורחבו כתבי התורה שבעל פה על מנת שיתאימו לכל דור לפי רמתו השכלית והרוחנית. בתקופת האמוראים על ידי התלמוד הבבלי והירושלמי. בתקופת הסבוראים והגאונים באמצעות ספרי השאלות והתשובות. בימי הראשונים עם כתבי הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש שפירשו בעומק ובפירוט רב את מצוות התורה וקבעו סדר תפילות, הלכות, מנהגים והנהגות לפיהן. בימי האחרונים עם הספר שולחן ערוך של הרב יוסף קארו וכתבי הרמ"א שסיכמו את דברי הראשונים והתאימו אותם לדורם (וגם כתשתית הלכתית לדורות הבאים), בתורת הסוד עם כתבי האר"י הקדוש ועד לפוסקי הלכות בימנו הנשענים על כל כתבי הדורות הקודמים.

מה מכילה התורה שבעל פה:

כתבי התורה שבעל פה מכילים חלקים רבים הנוגעים לכל אספקט בחיי היהודים בפרט והאנושות בכלל, בכל רובדי הפרד"ס – דינים, הלכות וגזרות מפי משה רבנו, דרשות הלכה מעיון בפסוקים שנתלבנו במשך הדורות בישיבות חכמי הדורות, מדרשי אגדה המרחיבים את סיפורי המקרא, גזירות ומנהגים על פי ההסכמה ועוד. מתוך כתבי התורה שבעל פה נלמדים גם ערכי מוסר ומידות טובות, חכמת ההתפלפלות, החידוד, השנינה והעמקות וחכמות טבעיות. חכמי התורה שבעל פה, זיקקו מתוך התורה את ארגז הכלים היהודי שמתווה את הדרך הנכונה שיצעד בה להגשמת תכליתו. תרי"ג המצוות (613 המצוות) היא דוגמא טובה לזיקוק המותר והאסור מתוך דברי התורה, רשימת מצוות שהאדם הפשוט לא יכול היה להגיע אליה בכוחות עצמו.

התורה שבכתב יחסית לתורה שבעל פה, כמו גוף לנשמה. התורה שבעל פה יוצקת לתורה שבכתב, את נשמתה שלולא היא, אין הגוף יכול למלא אחר תכליתו ואין לדעת בלעדיה מה דעת המכוון. כתיבה נגלית היא ודברי על פה נסתרים המה – כגוף הנגלה והנשמה הנסתרת.