טוביה סיים לקרוא את דברי טרוטמן, הניח את הדף על השולחן ונשא עיניו אל הזר.

"וכל התשובות גלומות בשמי", שבה יסמין על מילותיו האחרונות.

שקט שרר בחדר.

טוביה קיפל את דף הנייר והכניסו לכיס חולצתו.

"הצבעה" שבר טוביה את השתיקה.

ארבע ידיים הונפו אל על. לא היה צורך אפילו בהגדרת הנושא שעליו הצביעו.

"יש!!!", חשבה יסמין, אך עוצמת תחושותיה הפכו את תהודת מחשבתה לביטוי קולי שגרמה לכל הנוכחים להביט לעברה. היא הבינה שתחושותיה הפכו לנחלת הכלל וסומק עלה על לחייה. היא קמה ממקומה ופרשה לחדרה על מנת לחמוק מן המבטים שהופנו לעברה ועל מנת להביע בכתב, ביומנה הסודי, את סערת רגשותיה.

הכינוס פוזר ולאחר שבנותיו של טוביה התפנו לחדריהן הגיש טוביה לטרוטמן כוס משקה.

"מה הייתה כוונתך במשפט שכל התשובות גלומות בשמך?" שאל טוביה.

"טרוטמן" אמר טרוטמן והניף את הכוס אל על.

"טרוטמן" ,אמר שוב ושתה בלגימה אחת את המשקה שהגיש לו טוביה.

"טרוטמן", אמר טוביה והגיש לו דף נייר ועט. הוא קיווה שטרוטמן יכתוב תשובה לשאלתו אך נתקל בסירוב. טרוטמן הניע באיטיות את ראשו מצד לצד ונמנע מליטול את כלי הכתיבה שהגיש לו טוביה.

טוביה לא לחץ עליו. הוא רצה שהזר ירגיש כאילו היה זה ביתו. "ביתי, ביתך, טרוטמן, וברוכה שהותך במעוננו" אמר לבסוף והניח את כלי הכתיבה על כוננית הטלביזיה. "מתי שתרגיש נוח בלשתף אותי או את בנותיי בצרכיך או במחשבותייך …" טרוטמן התרומם מכיסאו ונע לעבר הטלביזיה. הוא הגביר את עוצמת הקול והביט מרותק במרקע.

"אני לא אפריע לך. אני אלך לשטוף מעליי את טרדות היום במקלחת ואשוב בעוד מספר דקות לארח לך חברה, במידה ותרצה" אמר טוביה.

טרוטמן היה מרותק למרקע.

טוביה יצא את החדר ושלף את דף הנייר מכיס חולצתו וקרא שוב ושוב את המילים הכתובות. הוא עצם את עיניו ושאף לקרבו את ריח הדיו שנדף מן המילים. הזמן עמד מלכת. סחרחורת אחזה בו והוא צנח על הרצפה.

חבצלת הייתה הראשונה שהבחינה באביה שהיה שרוי בעילפון חושים בפתח חדר המקלחת אוחז בדף הנייר שממנו הקריא את דבריו של טרוטמן. היא טיפלה בו במהירות. הרימה את ראשו, סטרה קלות על לחייו והניחה על אפו חומר מעורר.

טוביה התעורר.

ראשו עדיין היה סחרחר.

"אתה בטוח שהחלטנו נכון?" שאלה חבצלת.

הוא התרומם קלות ועבר למצב ישיבה.

"החלטנו מהלב" ענה לה בלחש. הוא קם, נכנס לחדר המקלחת ושטף את פניו. "

"ששששש…" אמרה חבצלת וחיבקה אותו. "אני כנראה כבר לא צעיר כמו שאני חושב. זקנתי, בתי. ההתרגשות כנראה תפסה את גופי לא מוכן". הוא חייך. גם חבצלת חייכה.

"וכעת, תסלחי לי ילדתי המתוקה אבל אביך הזקן מעוניין לשטוף מעליו את …".

"הבנתי" אמרה חבצלת. "אני אשאר ליד המקלחת, ליתר ביטחון, אם שווי המשקל שלך יצא מאיזון, אני פה". היא אמרה זאת בנימה של ציווי וטוביה הצדיע. "כן המפקדת" אמר ונעל את הדלת. דפנה הופיעה מייד לאחר מכן. היא המתינה לסיום השיחה של אחותה עם אביה והתייצבה לצידה, נשענת על משקוף הדלת.

"הוא מפחיד אותי" אמרה, מצביעה על הדמות שישבה אל מול מסך הטלביזיה בחדר המגורים. "ראיתי את אבא עומד וקורא את דבריו שוב ושוב, לפחות חמש דקות, כל גופו רעד. הוא נכנס לטרנס רק מלקרוא את מילותיו. אני דואגת ממה שיקרה בהמשך".

"אז למה הצבעת בעדו?" שאלה חבצלת.

"ולמה את?" השיבה לה דפנה.

שתיקה.

שתיהן ידעו שלא הייתה להן אפשרות אחרת. לא הייתה זאת תגובה מחשבתית. דבריו גרמו להן להגיב כך – הדברים נאמרים וטוביה ובנותיו מרימים ידיים – פה אחד – התוצאה היחידה שמעבירה החלטות בכינוסים המשפחתיים. שתיהן הבינו שחופש הבחירה ניטל מהן ואת הנעשה אין להשיב.

"הוא כישף את יסמין" לחשה דפנה.

"את מדמיינת" השיבה לה חבצלת. "הוא שונה, אני מודה, אבל להעלות את הרעיון שטרוטמן הוא …"

"ששששש, אבא סיים. אני לא רוצה להעמיס עליו יותר מדי" קטעה דפנה את דברי אחותה.

טוביה יצא את המקלחת עטוף בחלוק מגבת והביט בבנותיו בהערצה. "אני המאושר באדם. זכות גדולה נפלה בחלקי לגדל אתכן ואת אחיותיכן. צר לי שאימכן לא נמצאת עימנו. אולי יום אחד …" הוא נפנה לכוון חדר המגורים, מוחה דמעה. "מה קורה עם האורח, עדיין צופה בטלביזיה?"

"איך אתה מרגיש אבא?" שאלה חבצלת, מתעלמת משאלתו.

"תודה, ילדתי, רווח לי מאוד. טיפולך השיב חיות לגופי, תבורכנה ידייך" הוא המשיך להתבונן על טרוטמן שלא זז ממקומו, בוהה כמהופנט בתמונות המרצדות על מרקע הטלביזיה.

"דפנה, אני רוצה שתסורי מחר עם אורחנו למקום עבודתך בהיכל. עלינו לעזור כמיטב יכולתנו לשלבו בחברה. הוא זר לעולם החדש, זר לתרבות החדשה, זר".

"בסדר אבא" אמרה בחוסר שביעות רצון. "אבל תבטיח לי שתמצא לו עבודה שתעזור לו לעמוד על הרגליים, ואם אפשר במקום אחר".

"מבטיח" אמר טוביה ושקע במחשבות.