הגמרא במסכת ברכות דף י״ח אומרת שרשעים בחייהם קרויים מתים  – היינו מוות רוחני. הגמרא שנחתמה לפני כ-1500 שנים לא הייתה "תקינה פוליטית" ולא ניסתה לייפות דברים או להיות פוסט ליבראלית וסלחנית כלפי מי שלדעתה לא מקיים את תפקידו בעולמו. הגמרא "נתנה בראש" למי שלא הלך בנתיב האמת גם כדי לזעזע את הסוטה מדרך המלך וגם כדי לחנכו לשוב אליה במהרה כל עוד אפשר (משמע – בגלגול החיים הנוכחי).

בלשון הגמרא, רשעים, הם אלו שמסתפקים בחיים הגשמיים ללא רצון להתפתח ולהתקדם מעבר לגוף ולבשר. המשמעות של הסתפקות בחיי חומר בלבד הוא ויתור על הרובד הרוחני והנסתר שלנו שגם מפעיל מאחורי הקלעים את אברי הגוף וגידיו וגם חווה את החוויות, קורה את המקרים ובוחר את הבחירות. הרובד הרוחני הוא למעשה האדם עצמו שנותן לנו את עוצמת החיות הגופנית והפנימית על פי המינונים שנקבעים על ידינו. לכן, כל אדם שנותן לנשמתו הפנימית לגווע ברעב, הרי הוא כאילו חשוב כמת בעיני חכמי הגמרא למרות שלב הבשר שבו עדיין פועם. נותרת בו רק "הנפש הבהמית" – אותו כוח חיים בסיסי הממלא אחר צרכי הגוף בלבד.

כל תחושת ריקנות שמגיעה אחר הישג חומרי נחשבת לסוג של מיתה. וככל שההישג גדול יותר כך גדלה עוצמת המיתה או לפי דברי חכמינו ז"ל "מאגרא רמא לבירא עמיקתא" – מגג העולם, אגרא רמא, למקום השפל והנמוך, לבירא עמיקתא, לבור עמוק שהופך לקבר רוחני בעודנו בחיים.

גם אם לא נתחבר לניסוח האמוראי, הרעיון של מיתה בעודנו בחיים הוא נושא המקבל התייחסות לא מעטה גם אצל סופרים והוגי דעות מכל קצוות הקשת האינטלקטואלית:

"הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא מה שאנחנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו חיים." –  נורמן קזינס  (עיתונאי, סופר ופרופסור אמריקאי מראשית המאה העשרים)

"איבדתי את היכולת לראות את המוות (ואת החיים) במונחים פשוטים. מוות הוא לא ההפך של החיים. הוא כבר כאן, בתוך הווייתי, ותמיד הוא היה כאן – אף מאבק לא יאפשר לי להשתחרר מידיעה זו"–  הרוקי מורקמי מתוך הספר יער נורווגי.

"השאלה היא לא מתי נמות, אלא מתי נתחיל לחיות?" – קרלוס קסטנדה (סופר)

תורתנו הקדושה נקראת עץ חיים. אם נסתכל על התורה כמקור כל החוכמה בעולם ונדע לזקק מתוכה את הדברים שיהפכו אותנו ליצורים חיים גם פיזית וגם רוחנית נקבל ממנה את התמיכה המתאימה רק לנו ובזכותה נהפוך להיות אנשים שלמים יותר (החיים בשלום פנימי עם עצמנו ועם הסביבה שלנו) ומאושרים יותר:

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר… דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג)

"עץ חיים היא למחזיקים בה" – כל המחזיק מהתורה בכלל (השגחה כללית) ובאותו חלק אישי של האדם בפרט (השגחה פרטית), תהפוך התורה עבורו לעץ של חיים פיזיים ורוחניים המספק לחיינו אושר עם שפע גשמי ועונג נפשי – ועוד לא התחלנו לדבר על העולם הבא…

" דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – ולא רק המטרות להשיג את השפע והעונג חשובות, הדרך להשגתם חשובה לא פחות ולעיתים אף יותר. והדרך נעימה היא ומהנה, ומספקת בסוף נתיבותיה את השלום הפנימי והחיצוני שכולנו חפצים בהם על מנת להגיע לשלוות הרוח ומנוחת הנפש בתוך עולמנו הרועש.

הדברים האחרונים יכולים להרגיע את כל מי שטוען שעלינו לסבול בחיים האלה על מנת לקבל את הטוב בעולם הבא – שכגודל הסבל והייסורים בעולם הזה כך ירבה השכר בעולם הבא. ההיפך הוא הנכון. מי שנצמד לדרך המלך – "למחזיקים בה" – נהנה גם מן הדרך כי "דרכיה דרכי נועם" ללא קשר אם זה בעולם הזה או בעולם הבא. נסו ותיהנו…

היינריך היינה, המשורר והפובליציסט הגרמני בן המאה ה-19 גילה לנו ש:

" שינה היא דבר נעים, טוב ממנה המוות, אבל הטוב ביותר הוא לא להיוולד כלל."

או במילים אחרות, שנאמרו כ- 1800 שנה לפני הולדת היינה, עם תוספת חשובה:

"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב)